יום ליום: "אמסלם עמלק, למחות זכרו"

"דעותיו כוזבות", מדגישים כותבי המאמר, והוא מכונה במהלכו "אותו האיש".

עוד מפניני הבטאון: "תוצאות מעשיו מזהמות חלקים נכבדים מתודעתם של מיטב בנינו, צעירי הצאן.

"תהיינה טענותיו הנבובות של מר אמסלם מטופשות כאשר תהיינה, עדיין הנזק הנגרם מן האווירה שיצר בסכלותו, עצום ורב.

"ביהירות ושחצנות פעל אותו האיש את פעולתו של עמלק אשר נצטווינו בתורה למחות את זכרו, "אשר קרך בדרך".

"מחה תמחה את זכר עמלק" במקורות

מצוות מחיית זכר עמלק, היא אחת המצוות האחרונות הכתובות בתורה. בסוף פרשת כי תצא, לפני הכניסה לארץ מצווה התורה: "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה´ אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה´ אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה,יט).

האם מדובר במצווה המוטלת על היחיד או על הציבור? כלומר, האם כשיהודי פוגש עמלקי, הוא חייב להורגו במקום, או שרק לגוף ציבורי (מלך, ממשלה, צבא, בית דין) מוטלת החובה?

מהתלמוד נראה שמדובר במצווה על המלך: "וכן היה רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה." (סנהדרין כ,ע"ב).

כשם שהמלכות איננה נחלת יחידים ובניין בית המקדש הוא מצווה על כל עם ישראל, כך גם הכרתת זרעו של עמלק היא מצווה על הציבור.

כך נראה גם ממיקום הלכה זו במשנה תורה של הרמב"ם, שהביאה בתוך הלכות מלכים, ועוד הוסיף: "מנוי מלך קודם למלחמת עמלק" (הלכות מלכים א,ב). משמע רק על המלך חלה החובה להלחם בעמלק. קיום עמלק בעולם, הוא אחד הדברים המעכבים את בניית בית המקדש, משום ש"הכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית" (שם)