שבוע לא קל עבר על כותבי המאמרים והוגי הדעות של עיתוני סוף השבוע. אם בכל שבוע נאלץ הכותב המתוסכל לאמץ את מוחו כבר מיום ראשון, בניסיון נואש למצוא נושא הולם, האמור גם למצוא חן בעיני העורך, גם לצלוח את הסינון הקפדני של הוועדה הרוחנית, ובסופו של דבר גם לשעמם את הקוראים כמה שפחות, הרי שהשבוע האחרון התברך דווקא באפשרויות בחירה מגוונות במיוחד; הקפאת הבניה ביהודה ושומרון המרחפת בחלל האויר, חרם האומנים ההזויים על היכל התרבות באריאל, פרשיית השחיתות בקופת החולים מאוחדת, וכמובן חזרתו של ח"כ חרדי ידוע מחוץ לארץ, אירוע טראומתי בפני עצמו.
למען הגילוי הנאות יש לציין, כי כמעט והתפתה כותב השורות לדרוך את מקלדתו ולכתוב על הנושא האחרון, אשר בודאי ירנין את לב הקוראים, אולם לפתע הבזיק בראשו הלקח המרכזי, אותו יש ללמוד מהתנהלותו של אותו ח"כ שנוי במחלוקת בכבודו ובעצמו: "על מנת לומר את הדבר הנכון, בזמן הנכון, עליך לשתוק רוב הזמן". או כפי שטוען פתגם סיני עתיק: "את עיניך פקח במהירות. את פיך – באיטיות".
דווקא משום כך, קהל נכבד, בחרנו השבוע לחרוג ממנהגינו, לזנוח את מאורעות השעה, ולעסוק מעט בדברים אשר באמת עומדים ברומו של עולם.
בשבוע שעבר, בשעה טובה ומוצלחת, הפציע וראה אור עולם, ספרו החדש של מרן מאור ישראל רבנו עובדיה יוסף שליט"א. זהו חלקו השלישי של הספר "חזון עובדיה" העוסק בהלכות אבלות, המצטרף אל סדרת הספרים המפארת את כותל המזרח של עולם ההלכה. את שמחתם של בני התורה ואברכי הכוללים בכל אתר אתר, אין צורך לתאר במילים. הציפיה לספריו של מרן שליט"א מצד שוחרי ההלכה הצמאים ליהנות מאור תורתו, חוצה עדות, מגזרים ויבשות. כי מן הבאר ההיא ישקו כל העדרים.
עמוד האש
עמלו וגדלותו של מרן שליט"א ניכרים היטב מכל דף בספרו. זהו אותו עמל אשר יצר את מקור השפע התורני וההלכתי של דורנו, את השורשים אשר הצמיחו אילנות פורחים ומשגשגים של בני תורה ועמלי תורה משכמם ומעלה, כאלו שאין להם בעולמם אלא ארבע אמות של הלכה. הרי אין ספק שכל אלו, הם פרי עמלו ויגיעתו של מרן שליט"א. הוא המלאך שאוחז בידו מקל נועם ואומר לכל אחד מבני התורה – גדל! הוא עמוד האש ההולך לפני המחנה ומקרין מהודו והדרו עלינו, להעמידנו בקרן אורה. אולם עיון קל בהקדמת הספר החדש, פותח בפנינו צוהר מיוחד ומרגש, לגדלותו ועוצמתו בהנהגה.
"מה מאד ישמח לבי ויגל כבודי", כותב גדול הדור בהקדמת ספרו, "ביסוד והרחבת מוסדות התורה של רשת החינוך התורני, אשר הגיעו לאלפים ורבבות תלמידים, כן ירבו, שמתחנכים על טהרת הקודש על ידי מורים ומחנכים תלמידי חכמים צדיקים וישרים, המחזירים עטרה ליושנה בלימוד התורה על ידי תינוקות של בית רבן". וזה עוד לא הכל: "וזיכני ה´ לראות ביסוד התנועה הקדושה, תנועת ש"ס המעטירה, שעושים בכל כוחם לחיזוק הישיבות הקדושות והכוללים הגדולים בתורה ודעת, בני ציון היקרים המסולאים בפז, שעוסקים בתורה יומם ולילה. והתורה חוזרת לאכסניא שלה לבני ספרד, ה´ עליהם יחיו. אשרינו שזכינו לכך, לראות בכבוד התורה בימינו".
הדברים המפעימים מתוך הקדמת הספר, מוכיחים בבירור את צורת הסתכלותו של מנהיג מורם מעם, על מפעלים הנראים לנו כגשמיים לחלוטין. הלא דבר הוא, הרי ודאי לא יעלה על דעתו של מחבר ספר כל שהוא בן זמנינו, להעלות בהקדמת ספרו ענין שריח קל של פוליטיקה נודף ממנו. כאשר מרן שליט"א בוחר לקבוע לדורות את הדברים האמורים בהקדמת ספרו התורני, העוסק כולו בסוגיות סבוכות במעמקי ההלכה, הרי זה מלמד על ראייתו מרחיקת הלכת, שכל כולה אומרת זכות השכל וטהרת הלב. על פי השקפתו, אין זו פוליטיקה רדודה וקטנונית, התאווה לשררה, מינוי מקורבים ורכבי פאר. בעיני קודשו של המנהיג, כל אלו הם רק אמצעים המשרתים את המטרה הנעלה ואת התכלית הרצויה: להחזיר עטרה ליושנה ולהשיב לב בנים על אבותם. ראוי להם למפעלים אלו, להיות חקוקים לדורות עלי ספרו.
אכן, נפלאים הדברים למתבונן.
לפני למעלה משנה, נתבשר עולם התורה על הופעת ספר המפתחות לסדרת הספרים של מרן שליט"א, שו"ת "יביע אומר". כל מי שמכיר מעט את תורתו של מרן ואת מרחביה האין סופיים, מבין לבדו כי מדובר בהשקעה חסרת תקדים, אשר מקילה באופן משמעותי על ציבור הלומדים הצוללים במים אדירים של ממש - ספרו הגדול של מרן על עשרת חלקיו. במשך עשור שנים התרכז צוות מיוחד של רבנים ודיינים במלאכת הקודש, עד אשר זכו לברך על המוגמר ולזכות את הרבים.
המתבונן בספר המפתחות, הכולל למעלה מעשרת אלפים ערכים, אינו יכול להשתחרר מן התחושה כי בידיו לא פחות מאשר ספר מוסר עב כרס. בעידן שבו הדרך אל בית המדרש רצופה בסכנות רוחניות האורבות על כל צעד ושעל, מתריעים משגיחי הישיבות ומעוררים השכם וערב, אודות נחיצות לימוד המוסר, כתריס מפני השפעות הרחוב. לדאבון הלב, כידוע, לעיתים סדרי המוסר בהיכלי הישיבות נותרים ריקים למחצה, והופכים ל"דקות דומיה לזכרו של רבי ישראל סלנטר", מחולל תנועת המוסר.
והנה, די להביט בספר המפתחות, המכיל את ערכי שו"ת "יביע אומר" בלבד, על מנת לזכות בשיחת מוסר פנימית נוקבת. התמדתו הבלתי נתפסת של מרן שליט"א עשרות בשנים, מעמידה את בני התורה פעורי פה ומלאי השתוממות, בראותם את הפסגות אליהם מסוגל להעפיל בן אנוש; שליטה מופלגת ומפעימה במרחבי התורה כולה, בעיון ובבקיאות, לאורך ולרוחב, על כל המשתמע מכך.
סמל ודוגמה
אין ספק כי דמותו של מרן רבינו הגדול שליט"א, הפורסת את כנפיה על בני התורה, היא זו שמהווה עבור צעירי הצאן סמל ודוגמא לשקידה ולעמל בתורה, לניצול הזמן ולדקדוק הלכה. עשרות ספריו וחיבוריו של מרן בכל מקצועות התורה, הם המחדירים בהם את השאיפה לגדלות, ומעוררים אותם לצעוד לאורו, לעלות ולהתעלות. השאיפה הזו, כידוע, היא זו שגם יוצרת את המציאות המיוחלת. כי השאיפה היא המנוע המרכזי, המניע את מערכת הכוחות של האדם אל פסגת השלמות הנכספת.
בישיבת סלבודקא היו רגילים לומר, כי הבעל מום הגדול ביותר, הוא דווקא הגמד. אף על פי שכל אבריו של הגמד שלמים לחלוטין, אבל מכל מקום כולו קטן, וזהו המום הכי גדול. ככל הנראה, אדם היה מעדיף להיות מחוסר אבר כל שהוא, ובלבד שיהיה "גדול". באותה מידה ממש, האסון הגדול ביותר של האדם הוא כאשר חי הוא בשפלות, ללא שאיפות לצמוח, לפרוח ולשגשג, בלי להכיר את גודל כוחו ומעלותיו הנשגבות, ובלי לקלוט לאילו שחקים הוא מסוגל להרקיע.
כעת בודאי מבינים אתם, מורי ורבותי, מדוע נושא זה חשוב יותר מכל התרחשויות השבוע האחרון. הקריאה הבוקעת ועולה מספריו של מרן שליט"א ומהנהגתו המופלאה, חודרת לנבכי נפשו של כל אחד מאיתנו, ומפצירה בו: צא מן הגמדות! התנתק מן הרדידות ומן הקטנות! מלא עצמך בתחושה אמיתית של גדלות הנפש ורוממות האדם! מה יש לומר? הלוואי ונזכה.
(מתפרסם השבוע בשבועון "יום ליום")