מרגילים אותנו לשנוא אותם, מטפטפים לנו שהם פרזיטים, מציירים אותם כמפלצות - ואנחנו אוכלים את הכל בשקט, ובסוף מבקשים עוד. תגידו לי אתם - איך חלקים גדולים מהציבור הישראלי מאמינים לכל הרעל שהתקשורת הישראלית מפזרת על החרדים?
איך אנחנו עיוורים מכדי להבין שמדובר בהסתה נגד אחינו, בשר מבשרינו? בשבוע שעבר הממדים הגיעו לשיא. כמעט כל כלי המדיה במדינה התגייסו למשימה אחת פשוטה: לטרפד את הסעיף בחוק המקצה 111 מיליון ש"ח כאבטחת הכנסה לאברכים מעל גיל 30, ללא רכב, שיש להם שלושה ילדים לפחות.
למען הסר כל ספק, לא מדבר בתקצוב חדש: כל ממשלות ישראל ב-30 השנים האחרונות העניקו את התקציב הזה. אלא מה, בג"צ הורה שיש לעגן את הסעיף באופן רשמי בחוק, וזה בדיוק מה שהממשלה מנסה לעשות - להמשיך את הסטטוס-קוו כפי שהיה ב-30 השנים האחרונות. כן, על זה כל המהומה, על המשך הסטטוס קוו.
דע את האויב
אני לא חרדי, לא רואה את עצמי הולך בעשור הקרוב עם כיפה שחורה וגם לא חי בקהילה חרדית. אבל מבחינתי החרדים הם האחים היקרים שלי. הם אלה שמשמרים את התורה בעם ישראל באופן הכי אדוק שאפשר.
נכון, יש חולאים שונים בחברה החרדית, אבל ככלל מדובר בחברה איכותית; כזו שמקפידה על חינוך טוב לילדים; כזו שאחוזי האלימות, הסמים והאלכוהול בה נמוכים עשרות מונים מאשר בחברה החילונית; כזו שמנותקת מתרבות ההבל והריק; כזו שמנסה לשמר את היהדות האותנטית.
כן, יש בה כמה אנשים בעייתיים, אבל בכל זאת, הם אחיי האהובים ולא אויבים, כפי שחשים כלפיהם חלק מהיהודים שקיבלו יותר מדי ארס והסתה מאינפוזיית התקשורת. בכלל, בשנים האחרונות למדתי כלל חשוב לחיים: קיצוניות - גם מהצד החילוני וגם מהצד הדתי - היא דרגה נמוכה.
אהבת ישראל והתבוננות על החיוב ולא על השלילה שיש בזולת, הם דרגה הרבה יותר גבוהה, והרבה יותר קשה להשגה. במקום להסביר לכם עד כמה חשוב שתהיה קבוצה קטנה שמשמרת את לימוד התורה, ושהחרדים דואגים לעצמם בדיוק כמו החילונים, אני רוצה לנבור טיפה בתקציב המדינה לשנים הקודמות והקרובות, ולגלות על מה עוד אנחנו משלמים. על לא מעט דברים שהציבור החרדי כלל לא נהנה מהם במקרה הטוב, ועל דברים שמנוגדים לאמונתו במקרה הרע. אבל שמעתם פעם על חרדים שמפגינים נגד 67 מיליון השקלים שהמדינה "תורמת" לקולנוע הישראלי? לא ממש.
(המאמר במלואו מתפרסם באתר מאקו)