לפני שנים אחדות ניצבתי בטקס בבית הנשיא לברך בשם מקבלי "אות הנשיא למתנדב", אחרי שבידלתי בין פרס לשכר ביהדות, מקומם ומשמעותם, ניסיתי לפענח את סוד הפרס וההוקרה בתוך המארג האנושי, שיערתי אז כי גם אנשים העוסקים בנתינה ורווחה חייבים לחוש מידי פעם קורטוב מן המבוכה שחש כל מקבל, על מנת לרענן את יחס הנותן למקום מעודן יותר, רגיש יותר ומתחשב יותר.
שנים ארוכות ניצבתי במקום טוב מול התקשורת הישראלית, קיבלתי כיסוי הולם, פתחון פה ראוי, סך הכל פינוק אישי לא קטן ואוהד למדי, גם אם הנושאים המדוברים או המדובררים היו טעוני עוינות.
ידוע ידעתי כי גם האשראי הזה ניזון מזמן שאול, כי כגודל החשיפה גודל החשיפה ומשנחשפת אתה הופך להיות מוקד ענין ציבורי ובצדק, לכל מעידה, לכל החלקה לשונית, ובוודאי לכל רבב בתחום המוסר והערכים, הכל נלקח בחשבון, הפגיעות נצפתה מקדמת דנא, אין תלונות.
***
השבוע נחשפתי אישית לסיכול אישי ממוקד בתקשורת, על אודות התנהלות לכאורה, ראויה או לא, חפה מאשמה או לא, על הענין עצמו אדלג ברשותכם, כי אין הנחתום מעיד על עיסתו, אניח לרשויות לבדוק בדיקדוק רב את העובדות, תוך בטחון מוחלט שאצא זך כשלג.
אך כיהודי מאמין אני נדרש לשאול את עצמי "בשל מי הסער הזה"?
הטור המלא - בתצלום המצורף מתוך עיתון "משפחה"
