בעקבות מאמרו של אלי פרידמן באתר 'כיכר השבת': "אני אשכנזי, ומודה ליואב ללום".
לא פעם נדרשתי לסוגיית האפליה בין המגזרים השונים בתוככי הציבור החרדי, לא בשל עיסוקי כעיתונאי אלא משום השתייכותי המגזרית.
עד שהגעתי ארצה, לא הכרתי בהפליה העדתית. בארץ מולדתי, זאב התחתן עם כבש, וכן להיפך.
עת הגעתי לפרק האיש מקדש, שאלו אותי אם אני מתנגד לשמוע על בחורה ספרדיה. ברור שלא, עניתי, מה אכפת לי.
אני מבין ומכיר את ההבדל במנטאליות. בהתנהגות. במזג. במסורת. בכעס. בכבוד. בעושר. בעוני. אני יכול לזהות מרחוק את מוצאו של עמיתי, לפי התנהגותו. ועדיין, אין לי בעיה עם ספרדים. בכלל לא.
ישנם אשכנזים בתוכנו, שמתנהגים בדיוק כמו "פרענקים" – כאשר הכוונה היא לא לספרדים, אלא פשוט ל"פרענקים".
אלוקים רצה ואני מוצא את עצמי נשוי לאישה מקסימה, מבית ספרדי.
עוד אני מוצא את עצמי, מתרחק מכמה אנשים ומסנן את חבריי.
אני לא רוצה אנשים שיש להם "דעה" עצמית בניגוד מוחלט לרבנים.
אני לא רוצה אנשים שנלחמים נגד רבותיי.
אני בז להם, אני מוקיע אותם, אני מרחם עליהם.
למרות שישראל רחמנים בני רחמנים הם, אתרחק מהם כמו מאש.
לא אכפת לי שיקבלו לישיבה של בני 70% ספרדים איכותיים.
רק לא את ללום.
רק לא את פרידמן.
אוי לנו מכאלה ספרדים.
אוי לנו מכאלה אשכנזים.
(הכותב הוא עיתונאי חרדי)