שורדת השבי דורון שטיינברכר, השתתפה הערב (מוצאי שבת) בעצרת למען שחרור החטופים בתל אביב, שם שיתפה את התחושות שלה מזמן השבי.
דורון שטיינברכר סיפרה: ״הייתי פה. הייתי פה בחלומות שלי בשבי. הייתי פה באישון לילה, שבוע וחצי אחרי שחזרתי, באתי לראות. הייתי פה, בכיכר. ידענו שיש כיכר, ידענו שיש מקום בו כל שבת נמצאים אנשים. שיש איזשהו מקבץ אנשים, שיודעים שיש חטופים, שלא המשיכו את כל חייהם הלאה. שהם עוצרים לרגע. זה נותן לך כח. הרבה כח. ואפילו, לרגעים זה משכיח את הפחד שישכחו אותך".
לדבריה: "ביום חמישי ה- 30.11.23 אמרו לי שאני הולכת הביתה, אבל אחרי כמה שעות אמרו לי שאני לא הולכת בשעות הקרובות, אלא שזה קורה מחר האחד בדצמבר, לא ישנתי כל הלילה מההתרגשות שאני חוזרת הביתה. לצערי הרב, הבוקר נפתח ברעשי פיצוצים ואיתם גם ההבנה שלי ש- אני לא חוזרת הביתה. אתה קם לפיצוצים, וזאת ההודעה, ״אתה לא חוזר הביתה״, ואין לך מושג מתי תחזור. ביום שלישי האחרון, 18.3, לא קמתי לפיצוצים, קמתי להודעות וואטאספ, חלק מאחלים מזל טוב כי זה יום הולדתי וחלק כאלו שמעדכנים במה קרה הלילה, חזרו להלחם. חטופים לא חוזרים".
עוד היא הוסיפה וסיפרה: "ב-7.10 נחטפתי ממיטתי תחת יריות משכונת הדור הצעיר בכפר עזה. נכנסו אלי לחדר, ירו, ירו מלא, חטפו אותי מהמיטה שלי, כל הסדין שלי מחורר. זה נס שנשארתי בחיים, זה נס שחזרתי, זה נס שחזרתי בחיים. המקום בו גדלתי, שתמיד היה בו צחוק, שמחה ומוזיקה, המקום הזה עומד כמו גל-עד. נרצחו שם רבים מחבריי, עמית ואמילי חזרו, אלון ויותם נהרגו בשבי מאש כוחותינו, וגלי וזיוי עדיין חטופים".
"פוגשים אותי עכשיו", שיתפה דורון, "ושואלים אותי אם אני בסדר, אני עונה שכן עם חיוך כזה קטן והטיית ראש.. אבל אני לא בסדר.. אני באה לפה, כי זה הדבר הנכון, כי הציבור חייב להבין שזה הדבר היחיד שחשוב, כי זה לא יכול לרדת מהכותרת, כי המשפחות והחברים לא יכולים להיות לבד. וכי אני הבטחתי לעצמי, לשאול כל פעם מה צריך לעשות, שזאת המשימה החשובה ביותר, ושאני שם. עושה מה שצריך. נוסעת למי שצריך, מדברת, פועלת. לא מוותרת. יש בי פחדים וכאבים, אבל לא אלו שאתם חושבים".
"יש בי פחד", המשיכה לספר: "שהם לא יחזרו הביתה. יש בי פחד למשפחות שלמות, יש בי כאב למשפחות שלמות. יש בי פחד לחטופים ששם, יש בי כאב לחטופים ששם. יש בי כעס למי שחושב שזה בסדר לחזור להלחם. איפה אתם? איך אתם לא מקשיבים לנו? איך?? גם שם, יש המון פחדים. יש את הפחד שישכחו. הפחד שילמדו לחיות לצד הלחימה, הפחד שילמדו לחיות לצד זה שאנחנו לא פה, שיש חטופים. שזה יהיה נורמלי. ההתמודדות עם הפחד, גם פה וגם שם. היא שיש אנשים, שיש אתכם!! שיש ציבור ישראלי, שלא משאיר לבד. ואתם מדהימים, קשובים, ואמפתיים."
"אבל, זה לא מספיק. החוויה שם אחרי כלכך הרבה זמן, היא שוויתרו עלייך. וזה כאב שלא ניתן להסביר במילים. ואני לא פוליטית, ובדיוק כמו שאמר אלי שרעבי, זה לא שמאל או ימין. זה ישר. ועדיין, יש בי כעס וזעם, וכאב ופחד. אנחנו לא יכולים לוותר עליהם. פשוט לא. ואנחנו אומרים שאנו - החטופים שחזרו, לא יכולים להתחיל את תהליך השיקום שלנו עד שכולם פה. אבל, גם המדינה לא יכולה להתחיל את השיקום שלה. החברה, הקהילות, המשפחות השכולות, החיילים, האזרחים, הפצועים בגוף ובנפש. כולם, החברה הישראלית, הכואבת והשבורה, לא תתחיל את דרכה החדשה, את השיקום, את הבנייה, עד שלא כל החטופים, החיים והחללים יהיו פה".
לסיום אמרה דורון: "חלמתי על לעמוד פה ולצעוק. ״תחזירו את כולם הבייתה, עכשיו!״ ולא, אני לא רוצה להגשים את החלום. לא הייתי אמורה להגשים אותו. כולם, פשוט חייבים להיות פה עכשיו. כולם, בפעימה אחת. עכשיו!״.