התצפיתנית אגם ברגר, שזכתה לקדש שם שמיים ושוחרר אחרי למעלה מ-480 ימים בשבי האכזרי של חמאס, התראיינה לפני זמן קצר (שלישי) לכאן רשת ב' ושיתפה על הימים הנוראים שלה בשבי.
אגם, זכורה לכולנו מהשלט המרטיט שהחזיקה במסוק בו היא כתבה: "בדרך אמונה בחרתי", וכן בשל כך שהיא שמרה שבת במהלך שהותה בשבי וגם התנזרה מאכילת בשר - שהיה בשר בלתי כשר, כמובן.
כאמור בריאיון שהעניקה היום, היא סיפרה: "בחודש ינואר 2024, קיבלנו מאנשי חמאס דברים שהותיר צה"ל, בין היתר מפות, סידורי תפילה ועיתון - שנתן תשובות לכמה שאלות שנותרו לא פתורות".
"לא ידענו", שיתפה עוד אגם: "מה קרה ב-7 באוקטובר, איך לא ראו את זה. זה הציק לנו מאוד. דרך העיתון הצלחנו להבין פחות או יותר את התמונה המלאה. אני וכרת שהיה ריאיון עם גיורא איילנד שהוא חזה את הדברים לפני כן וגם עודכנו שעידן עמדי נפצע, זוכרת את זה כמו דרישת שלום מהבית".
ואיך החוטפים התייחסו אליהן, לדבריה: "היו כאלו שהיו איתנו הרבה זמן, אבל אז התחלפו. זה היה מאוד תלוי בתקופה. גם את התייחסו אלינו טוב, היו רבים איתנו על דברים קטנים והעירו לנו".
אגם סיפרה כי היא הייתה יחד עם לירי אלבג ויחד הן האזינו לרדיו וזה חיזק אותן מאוד, לדבריה לאחר שחולצו החטופים - שלומי זיו, אנדריי קוזלוב, אלמוג מאיר ג'אן ונועה ארגמני, אנשי חמאס החליטו לקחת מהן את הרדיו, כדי שלא יתעדכנו בנעשה.
על הראיונות של משפחות החטופים אמרה: "זה לא אשמתם של אף אחד שהם נחטפו, צריכים לדעת שנלחמים עלינו".
אגם אמרה בכאב: "זה כמו להגיד שהחיים שלנו לא שווים מספיק. מצד שני, שמענו אנשים שאומרים שאפשר לשלם את המחיר הזה – זה חיזק אותנו".
איך היא לא התייאשה כך כך הרבה ימים בשבי הנורא והאכזרי? לדבריה: "תמיד השתדלתי להרגיש שבסוף נצא. אבל חיכיתי לצאת לפני בר המצווה של אחי. כשלא השתחררתי, זה היה קשה, מה שהחזיק אותי זו האמונה".
"הם", אמרה אגם על אנשי חמאס, "תמיד היו חרדתיים, אחרי החילוץ זה הוחמר. ביקשנו מהם להתחבר לתקשורת והם סירבו ואמרו שיעדכנו אם משהו קורה, זה לא קרה".
אגם הוסיפה וסיפרה: "כבר מהחודש הראשון לחטיפה, היה לנו שעון עם תאריך. בהתחלה היינו עם רומי גונן והיא הייתה צריכה לקחת אנטיביוטיקה, אז נתנו לה שעון שתדע מתי לקח אותו – והוא נשאר אצלינו. בחודשיים האחרונים לקחו אותו, אם לא ידענו אז ניסינו לשאול".
לגבי הזמן האחרון היא שיתפה: "בזמן האחרון ידענו שהיו דיבורים על עסקה, אבל לא ידענו אם זה באמת יקרה, לא תלינו בזה הרבה תקוות".
"יום אחד", סיפרה אגם, "התחלנו לשמוע יריות באוויר ולא הבנו מה זה ואני זוכרת שב-24 בינואר ביקשו מלירי לצלם סרטון, היא הלכה לעשות סרטון ולא ידעתי אם היא יוצאת הביתה, לבסוף היא שוחררה".
אחרי כן, היא הוחזקה לבד: "אמרתי לעצמי שאני כאן לבד, אחרי שנה וחצי. שאלתי את עצמי 'יש הפסקת אש? אני הולכת הביתה?' האמנתי, אבל זה בא בהפתעה שעוד יומיים אני בבית, זה מוזר. חשבתי שזה יקח עוד חודש. שמחתי, אמרתי לשובה שלי שאני 'אחרונה חביבה' והוא הבין עברית לא ישנתי בלילה מרוב התרגשות".
"הלבישו אותי ולא הרשו לי לקחת את הדברים שלי. לי וללירי יש מחברות עם ציורים וברכות ליום הולדת ולא נתנו לנו לקחת את זה. לא נתנו לנו לקחת שום דבר", שיתפה אגם.
"ביום השחרור", שיתפה עוד אגם: "הלבישו אותי בחיג'אב מעל למדים ועשו לי שעתיים של סיבובים, נתנו לי 'מתנה' וביקשו אצלם סרטונים תודה. באותו רגע לא יכולתי להגיד להם את האמת בפנים, עשיתי מה שיכולתי ולא היה אכפת לי, העיקר שהשתחררתי".
על המחדל הנורא במוצב היא אמרה: "ישבנו עם מי שתיחקר את זה, הוא נחוש להוציא את האמת לאור. יש דברים שאני יודעת ושמעתי ויש דברים גרועים יותר. חשוב שהכול יתוחקר, לא רק בשבילי אלא בשביל מי שנתן את חייו באותו היום וכדי שמי שצריך לשלם על מעשיו – ישלם".