בי"ג בשבט תשפ"ה, מציינים 73 שנים לתחילת מבצע ייבוש ביצות החולה (י"ג שבט תשי"א, 1951) - אחד המפעלים ההנדסיים הגדולים בתולדות המדינה.
סיפורו של העמק מתחיל הרבה לפני כן, באירוע דרמטי לפני אלפי שנים רבות התפרצות הר געש מרמת הגולן שחסמה את זרימת מי הנחלים באזור לכינרת. אזור החסימה, שכונה "הפקק" [בימינו אזור גשר הפקק], יצר את הביצה שהפכה לברכה ולקללה עבור המתיישבים היהודים.
המושבה החרדית "יסוד המעלה" (תרמ"ב-1882) הייתה חלוצת ההתיישבות באזור. המתיישבים, שסבלו קשות מהמלריה, ראו בהתיישבותם שליחות היסטורית - שחזור "עליית עזרא". שם היישוב נלקח מהפסוק "כִּי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא יְסֻד הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל" (עזרא, ז', ט').
באופן פרדוקסלי, דווקא המלריה סייעה להתיישבות היהודית. כפי שדרש הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, על הפסוק "וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ" (שמות כ"ג כ"ח) - הערבים הסכימו למכור ליהודים רק את הקרקעות הביצתיות בגלל יתושי המלריה [צרעה], וכך נוצרה הזדמנות להתיישבות יהודית.
בשנת תרמ"ח (1888) ביקר באזור הגה"צ רמ"מ ראבין, ראש כולל גליציה. בניגוד למרגלים, הוא בחר לראות את היופי שבביצה, וכתב: "לולי התמהמהתי במקומות הקדושים אשר עברתי, כי אז הייתי נוסע עד אשד ים הנעים הזה, ים החוילה". דברים אלו, שפורסמו בספר "מסע מרון", משקפים את הראייה האופטימית שלו על העמק שהיה מלא בביצות ומלריה בתקופה ההיא.
אחד הניסיונות המרתקים לפיתוח העמק היה יוזמתו של הגאון רבי חיים אלעזר ווקס, ראש כולל פולין. ווקס, שהיה ידוע בפרדס האתרוגים המפורסם שלו בקרני חיטין, ממנו נשלחו ארבעים אלף אתרוגים בשנה לאירופה, חלם להרחיב את המפעל לעמק החולה. בספרו "נפש חיה" (תרל"ז-1877) כתב: "ובשנה זו אקווה אי"ה לנטוע כמה אלפים עצי אתרוגים אצל ים החולה... להושיב משפחות לעבוד את האדמה ולשמרה".
אולם התוכנית נתקלה בהתנגדות חריפה. על פי הספר "הרב הרופא והמנהיג", בעוד אנשי הכולל בצפת וטבריה תמכו ברעיון להשתמש בכספי החלוקה לרכישת אדמות, אנשי הכולל בירושלים התנגדו בטענה כי "עבודת האדמה לא לישראל הוא, וחום השמש בא"י לא יתן לכל בר ישראל לעמוד בשדה ולעבדהו".
בסופו של דבר, רק עם קום המדינה החל מפעל הייבוש הגדול. הסורים התנגדו בתוקף לייבוש, בטענה שזו הפרה של הסכמי שביתת הנשק, ואף פתחו באש תותחים מרמת הגולן לעבר העובדים. למרות זאת, הפרויקט הושלם בהצלחה, אם כי בשנות ה-90 התברר שהייבוש המלא גרם לנזקים סביבתיים, והוחל בהצפה מחדש של חלק מהשטח[1].
כיום, אגמון החולה הוא אחד מאתרי הצפרות החשובים בעולם, והאזור כולו הפך למוקד תיירות פורח. המאבק בין האדם לטבע בעמק החולה ממשיך להתקיים, אך הפעם מתוך הבנה שיש למצוא את האיזון הנכון בין פיתוח לשימור.
[1] מעשה זה הוא פועל יוצא של מדינת ישראל לפעול כנגד חזונם של התנועה הציונית שחפצו לראות בתים בעמק, ולא שימור טבע כחזונם של ארגוני הירוקים.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com