שלא נדע... זה יכול לקרות לכל אחד!

נועם (12), ילד אנרגטי מאוד, בעל עיניים גדולות ובורקות, עם חיוך גדול ושובה לב. ככל שהלך וגדל, כך גילה את סקרנותו הרבה ואת אהבתו הגדולה להכיר דברים חדשים. נועם היה ילד חכם במיוחד, בעל דמיון עשיר, תמיד שאל שאלות שמתחו את קצה גבול הידע של חבריו - בני גילו.

בגיל 6, נועם החל את לימודיו בתלמוד התורה השכונתי. ברוב התרגשות, מלווה על ידי הוריו הנרגשים, הוא נכנס לכיתה א', כולו מלא בציפייה ושמחה. גם אמו היקרה, כשראתה את נועם מתיישב על כסאו בכיתה, דמעה של התרגשות זלגה על הממחטה שהחזיקה בידה, תוך תפילה מעומק הלב: "רק שיצליח".

נועם התבלט בכישוריו הלימודיים במהירות, הוא אהב לקרוא ספרים, לשאוב ידע, ילד חברותי ופופולרי, שכל מי שהכיר אותו, התחבר מיד לאישיותו. חלומותיו היו גדולים: להיות רופא, לנגן בגיטרה, ובעיקר – להיות כמו איציק, הילד ההוא מהפארק.

את איציק, נועם פגש לראשונה במקרה, כאשר היה מגיע אחר הצהריים לפארק, אשר שופע מתקנים וגינות שעשועים. אך מקום אחד משך את מבטו של נועם במיוחד, היה זה מסלול הפעלולים לרוכבי הקורקינטים המנוסים. עיניו היו כלות, כאשר היה רואה את הילדים אשר מקפצים בין שבילים שעולים ויורדים, רמפות קפיצה בזוויות חדות ובעיקר, שמחה ואור שמוקרנות על פניהם של ילדי הקורקינטים המעופפים באוויר בקלילות. בין הרוכבים המתחילים, היה את איציק, שהפגין את כישורי הרכיבה שלו ההתחלתיים. הוא היה מוכר לנועם מהשכונה. את השעה שחלפה על נועם כאשר הביט על איציק, אי אפשר לתאר. אך נועם כבר גמר בליבו החלטה סופית: זה מה שאני רוצה לעשות. אבל הכי טוב!

הוריו של נועם היו מופתעים למשמע בקשתו המוזרה שחזרה על עצמה מידי יום: "אני רוצה קורקינט פעלולים". איך נועם, ילד של ידע וסקרנות, לפתע מתעניין בעולם של ספורט אתגרי. אך לאחר כמה שבועות הבינו שבנפשו הדבר, רכשו לו את הקורקינט הייעודי.

השמחה של נועם הייתה פורצת גבולות. ומידי יום לאחר גמר הלימודים ולאחר דברי אזהרה קבועים מאמו שיזהר מאוד לא לנסות דברים אשר אינו בטוח בהם, מצא נועם את מקומו בפארק, עם שאר רוכבי הפעלולים, שמח, ומלא סיפוק על האתגר החדש בחיים. איציק תמיד היה שם כדי לחלוק עמו את ניסיונו.

'את אותו יום שני אחר הצהריים לא נשכח לנצח' מספרים ההורים. נועם חזר מהפארק כמידי יום ובשביל היציאה מהפארק המוביל לצידי הכביש, לפתע, מבלי כל אזהרה, ילד קטן חצה את השביל, במרדף אחרי כדור. נועם, בתגובה אינסטינקטיבית, סטה מהשביל בניסיון נואש להימנע מהתנגשות. אך גלגלי הקורקינט החליקו על שפת המדרכה, ונועם נזרק באלימות אל הקרקע, ראשו נחבט באספלט הקשה ובעמוד חשמל סמוך לצידי השביל.

'הזמן כאילו נעצר' מספרים ההורים. חובשים שהגיעו במהירות הזעיקו אמבולנס, כאשר חשו חוסר הכרה, ונועם הובהל לבית החולים. ההורים, שהיו בביתם, קיבלו את הבשורה המזעזעת בטלפון. הם הרגישו כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגליהם. השתיקה שלהם אמרה הכל.

בימים הראשונים, הרופאים נאבקו על חייו של נועם. הוא הוכנס לתרדמת מלאכותית, גופו חובר למכונות הנשמה. דימום מוחי קשה וסדקים בגולגולת הובילו לסכנת חיים ממשית. ההורים ישבו ליד מיטתו, אוחזים בידו הקטנה, מתפללים שייפתח את עיניו. סדרת ניתוחים עמדה לפניהם והרופאים הדגישו ואמרו: 'הסבירות לנכות קבועה גבוהה מאוד'.

כאשר נועם התעורר, הוא לא הכיר את הסביבה, ולא הבין מה קרה לו. הכאב היה בלתי נסבל, והבלבול מוחלט. ובנקודת הזמן הזו הכל השתנה.

התקופה הראשונה לאחר התאונה הייתה קשה במיוחד עבור נועם ומשפחתו. הכאב הפיזי היה בלתי נסבל, והכאב הנפשי חדר עמוק אל תוך ליבם. נועם, שפעם היה ילד מלא חיים ואנרגיה, מצא את עצמו שרוע במיטה, תלוי במכשירים ובטיפול סיעודי.

עם הזמן, החלו נועם ומשפחתו להסתגל למציאות החדשה. נועם עבר שיקום אינטנסיבי בבית החולים, למד לתקשר באמצעות מחשב, להשתמש בכיסא גלגלים מיוחד ולהתמודד עם מגבלותיו הפיזיות. הוא היה נחוש להמשיך לחיות חיים מלאים, למרות האתגרים העצומים שעמדו בפניו. לרוץ ולשחק כמו פעם זה חלום רחוק, פעולות פשוטות הפכו לבלתי ניתנות ליישום.

ההידרדרות של טונוס השרירים, הגשימו את נבואת הזעם של הצוותים הרפואיים, אשר הסבירו למשפחה שהנכות הזו רק תלך ותחמיר את מצבו הגופני והקוגניטיבי. במקרים כאלו של נכויות קשות אשר אין בהם עתיד שיקומי קרוב אם בכלל, מערכת הבריאות מעדיפה לא להתמודד. ויתרה מכך, שהייתם של ילדים אלו במסגרת בתי החולים רק מחריפה את מצבם. ובהמלצת הרופאים נתבקשה המשפחה למרות הקשיים, לעבור לטיפול ביתי. או במילים אחרות – תסתדרו בכוחות עצמכם.

משפחתו של נועם לא וויתרה, והחלה לחפש לו מקום אשר יוכל להכיל את המצב החמור שאליו הוא התדרדר, מקום שייתן להם קצת תקווה. הם לא מוכנים לוותר על החיים! לוותר על נועם.

לאחר חודשים ארוכים בבית החולים, נועם חזר הביתה. ביתו, שהיה פעם מלא צחוק ורעש ,הפך לשקט ומדוד. הכול הותאם לצרכיו המיוחדים: מעקה במדרגות, רמפה בכניסה, מיטה מיוחדת בחדרו. נועם נזקק לעזרה בכל דבר: בהלבשה, בהאכלה, בהיגיינה. הוריו, שבעבר עבדו במשרה מלאה, נאלצו לוותר על הקריירה שלהם כדי לטפל בו. אין אפשרות לנהל כך בית! הבינו ההורים.

את 'עלה' הם לא הכירו, ונחשפו לראשונה לאחר סבב שיחות עומק עם כמה אנשים אשר הזדהו עם סיפורם, והיו נכונים לעזור להורים האומללים שהיו אובדי עצות. ומהרגע שמצאו את רשת 'עלה' הרשת הלאומית לילדים ואנשים עם מוגבלויות, האוויר חזר לראותיהם.

נפתח בפניהם עולם שלא רצו להכיר, אך החיים של נועם חשובים להם יותר מהכל, ובפגישת עומק עם צוות 'עלה' הם מבינים שלא רק יקבלו מעטפת של שמירה על האוצר שלהם, אלא גם שירות רחב יותר של חינוך, שיקום, ולמידה מקצועית. 'הם הבטיחו לנו' כך מספרים ההורים: 'הם כאן בשביל לתת תקווה לכל אדם באשר הוא' כי ברשת 'עלה' לא יודעים מה משמעותה של המילה 'ייאוש'.

עזרו ל'עלה' להמשיך להעניק תקווה - כנסו לכאן >>

למרות המוגבלות הפיזית והשכלית הקשה, נועם המשיך להתפתח ולהתעניין בעולם שסביבו. הוא גילה עניין בכל מה שסביבו ויחד עם צוות אדיר, מסור ומקצועי ברשת 'עלה' נועם חוזר אט אט בצעדים קטנים לחיות ולתקשר באמצעים רפואיים ודיגיטלים חדשניים ביותר. נועם הפך לסמל השראה עבור רבים. הוא הראה לנו שברשת 'עלה' אפשר לחיות חיים מלאים ומשמעותיים גם עם מוגבלות חמורה.

סיפורו של נועם הוא סיפור על חוסן, על נחישות ועל רצון לחיות. זהו סיפור על משפחה שאוהבת ומחבקת את בנה, גם ברגעים הקשים ביותר. אבל זהו גם סיפורה הבלתי נתפס של רשת מדהימה ויחידה מסוגה, רשת 'עלה'. על חלום של אדם אחד, הרב יהודה מרמורשטיין, מייסד ומנכ"ל 'עלה', שלפני 40 שנה רצה לתת תקווה לכל אדם באשר הוא, כאשר הבין שמערכת הבריאות לא תמיד מספקת וכאשר נוכח בחוסר שוויון משווע השורר בחברה והגיע למסקנה כי אסור שהמצב הזה יימשך.

עזרו לרב מרמורשטיין להגשים את חזונו >>>