לגור בתוך החורבן, לנשום את האבל | ביקור מטלטל בקיבוץ שרבע מבניו נרצחו או נחטפו

אני כאן לבד. בבית הנוער בו אני מתאכסן, אין אף אחד. שני חיילים נוספים שהיו איתי במבנה יצאו הביתה ואני לבד בתוך השקט. רק חתולים יש כאן בקיבוץ השרוף ממנו פורסמו בשביעי לעשירי התיעודים ששרפו לכולנו את הלב, תמונות הזוועה מהשבילים הפסטורליים והבתים החמודים בהם אחד מכל ארבעה תושבים נהרג או נחטף, כל בית שני שרוף או מציג על חזיתו תמונות של חטופים.

בימים, דווקא יש תנועה, הקיבוץ הוא שטח צבאי סגור בשל קרבתו לגבול ובשל החשש מבוזזים וסקרנים חסרי אנושיות, לכן הכניסה היא רק עם אישור ובלווית מדריך בן המקום. אך יש המון סיורים של אנשים, תורמים, עיתונאים, צלמים וכוחות צבא הבאים לראות ולחוות את האסון הכבד בתולדות המדינה.

חוץ מהסיורים עליהם אנחנו מעודכנים מראש, יש בכל יום תנועה גדולה של משאיות, רכבים חקלאיים ואנשים מאחזקת הקיבוץ בהם רבים המגיעים לחשוב ולתכנן יחד על השיקום שאמור לקרות תוך כמה שנים. בינתיים, הכל בדיוק כמו שהיה. שרוף, מנותץ, שבור וחרב. חורים של קליעים בכל מקום. חורבן.

ניר עוז הוא קיבוץ מצליח וכלכלי מאוד. כבר בכניסה לישוב ניתן לראות את מפעל הצבע נירלט שנשרף בחלקו בשמחת תורה ומאז חזר לפעילות כמעט מלאה. יש כאן גם מוסך, יקב קטן והמון חקלאות: גידולים שונים, לולים, רפתות וגם חוות קנאביס. הכל בשלבים שונים של שיקום, אך עדיין רחוקה הדרך והפצעים עדיין מדממים. בכל פעם שאני יוצא לסיור סביב הגדר או למשמרת בשער, הנשימה נעצרת מכאב לראות את תמונות השבויים והנרצחים.

הגדוד שלי הוא כוח מילואים שהוקם אחרי המלחמה. ערבוב של חיילים מכל הסוגים. מלוחמים בסיירות שעברו את גיל הגיוס וקיבלו פטור משירות וכעת חוזרים לשרת, בוגרי 02 שרק כעת סיימו טירונות קצרה וגם הרבה חיילים שכאן בהשאלה, הפלוגות הסדירות שלהם סיימו משימות בעזה או יו"ש ועד שהם יקראו בחזרה הם הצטרפו לעבודה צבאית קלה יחסית.

ההצבות מתבצעות בד"כ ע"פ ניסיון קרבי. לוחמים בעלי יכולת קרבית גבוהה נשלחים לתפוס את המוצבים הקדמיים כמו מחנה אמיתי, מעבר כרם שלום או אבטחת הכוחות שנכנסים לרצועה, וכאלו שפחות לוחמים מאבטחים את הישובים בעורף. אני אישית בגלל השירות שלי בגמ"ר והיותי לוחם בכיתת הכוננות שובצתי בניר עוז שנחשב למעט מסוכן יותר.

המשימה שלנו היא כפולה, גם לנסות להחזיר לתושבים את תחושת הביטחון וגם למלא את מקומם של חיילים שבמקום לשמור כאן יכולים לבצע משימות בעזה. אנחנו כיתת הכוננות בישוב שכמעט ריק מתושבים. לכן גם אסור לנו לצאת מהישוב אא"כ יש את מינימום החיילים הנדרש. בהמשך אתאר את החוויה האישית בשירות, אך הפרק נרחיב על סיפורי החורבן ניקח אתכם לסיור בבית של משפחת ביבס והילדים הג'ינג'ים שעדיין בשבי האכזרי, נבקר ונשמע סיפורי כאב וגבורה.

היום אני מצטרף ליפתח כהן. סגן הרבש"צ. מבוקר עד ערב מתרוצץ בקיבוץ על הקלנועית מטפל בכל מה שצריך. קשה להסביר אבל הדיבור שלו מלא בכאב. למרות שהוא כנראה לקח כבר מאות קבוצות לראות את הקיבוץ. גם עכשיו שהוא מדבר עם קבוצת חיילי התותחנים הוא מתקשה לדבר, מספר את הסיפורים בקצרה כמו משא שהוא סוחב על הכתפיים.

"היום הזה לא נתן לנו ממש סיכוי", הוא אומר, "הם באו ישר לבית של מפקד כיתת הכוננות, הוא ניהל אתם לחימה ונפצע. אשתו לא נתנה לו לצאת, הבינה שהם הופקרו. יש את רונן אנגל, רביד כץ שנרצחו ועוד 5 חברה שנחטפו. שי יוחנן יצא לכיוון המפעל להילחם וחטף אש תופת. היה על הסוללה, הבין שאין לו סיכוי נגד מאות וחזר. חבר נוסף מכיתת הכוננות הוא בני אביטל שהמזל הגדול שלו שהמפתח של ארון הנשק היה עם המפתחות של הרכב ואשתו בדיוק לא הייתה בבית. זה מה שהציל אותו ואת הילדים שלו. הוא היה שעות בבית לבד עם 4 ילדים, לא רוצה לחשוב על זה. רז סלנצקי נלחם והצליח להינצל. לא נכנסו אליו. זהו".

איך התחיל הכל? שואל אחד החיילים.

"התחילו בערך בשש וחצי האזעקות. בשבע כבר נכנסו עשרות מחבלים ליישוב. התושבים לא ממש הבינו מה קורה, בהתחלה רק דאגו לגדי חגי וג'ודי ווינשטיין, זוג מבוגרים שיצאו להליכה בשדות - רק הרבה אחרי נודע לנו שגופותיהם נחטפו לעזה. אחרי שעתיים בהם הם מנטרלים את כל מי שהיווה איום הגיעו גם מאות מתושבי עזה והצטרפו לזוועות, עברו בית אחרי בית ועשו מה שהם רצו. בזזו, אנסו, שרפו. השתמשו בגז הבישול של הבתים בשביל להצית חדרי ממ"ד ולשרוף בתים עד היסוד.

"הם היו כאן כל הבוקר וחזרו בנחת לרצועה, היה טנק אחד שעבר כאן וירה פגז והמשיך לנסוע הלאה. רק בשעה 1:50 הגיעו החיילים הראשונים כנראה גם זה במקרה. תחשבו על אנשים שהסתגרו שעות שעות בתוך הממ"ד, נחנקים מהעשן ומתבשלים באש של הבתים הנשרפים. כל בית יש סיפור נוראי מי נלקח ומי ניצל בנס. זה שנהרגו ונחטפו רק אחד מ-4 זה נס. יש כאן משפחה של 2 מבוגרים, היה להם בממ"ד ארונות ספרים וביוזמה הם העמידו ספרים בערמה עד הידית של הדלת בשביל שלא יהיה אפשר לפתוח את זה מבחוץ. הם ניצלו אבל היו ממ"דים שפשוט פיצצו את הדלתות או שאנשים נחנקו למוות".

אנחנו שותקים. מה אפשר להגיד מול המציאות הנוראית הזו.

יפתח לוקח אותנו בין שבילי הקיבוץ. תחילה לביתו של עודד ליבשיץ שנחטף לעזה. אנחנו נכנסים, יפתח מצביע על שאריות של פסנתר. "זה הפסנתר של עודד שאומנם לא ידע תווים אך ידע לנגן בכל מיני כלים, היה מוכשר מאוד. עבד גם כעיתונאי וגם בחקלאות המון שנים היה כותב בעל המשמר, של התנועה הקיבוצית. המחבלים חתכו את צינורות הגז ובכך ליבו את האש. חלונות האלומיניום שנדלק ב-1400 מעלות פשוט בערו". הבית חרב כולו ורק שאריות של פסנתר וכלים שרופים נמצאים בחלל.

אנחנו ממשיכים אל בית משפחת קלדרון הסמוך. "עופר קלדרון היה עם הילדים. בשלב מסוים החליט לצאת מהבית והתחבא אתם בין השיחים. מצאנו שם את הטלפונים של הילדים ולא ידענו איך זה הגיע לשם. כשהילדים חזרו מהשבי הם סיפרו לנו שהם התחבאו שם ואז ילד עזתי שהיה כאן קרא למבוגרים שחטפו אותם. זה עדות שלנו שמעבר לסרטונים בהם רואים גם ילדים מחבלים בעסק הזה".

דרך הדלתות שלא קיימות אנחנו ממשיכים לממ"ד של אמיתי ואל הבית של אבנר ומאיה גורן שנרצחו שניהם. מאיה נרצחה בבית תינוקות שם הייתה עובדת. הכל שרוף, מנותץ, מפוחם. "הנה הבית של קופר אפשר לראות את סימני הירי ואת הקליעים עדיין בתוך הקירות, כולם נחטפו".

"וזה ביתו של חיים פרי. שהיה בשבי עם קופר ומצגר, הודיעו שהם לא בין החיים. חיים יצא אל מחבל שהגיע אליו הביתה והדף אותו. המחבל הלך להביא את חברים שלו ואז חיים חיכה להם מחוץ לממ"ד, ובכך הציל את אסנת שהתחבאה בפנים, הוא הציל אותה. יוכבד ליפשיץ ונורית קופר שוחררו בעסקת החטופים הראשונה.

"מי שראתה אותו בשבי זו עדינה משה שגם נחטפה וראתה אותו שם, הם היו קבוצה של מבגרים ששמו יחד, והדבר הנורא הוא שחלקם כנראה נהרגו מירי של כוחותינו".

תגיד, מה יהיה כאן בעוד 5 שנים? שאלתי אותו.

"מקווה שתוך שנה או פחות כבר יהיה את הגרעין הראשוני שיבוא ויתחיל להחזיר לחיים את הקיבוץ. אבל זה אתגר רציני. איך משמרים את הזיכרון יחד עם הרצון שלא לשכוח את מה שהיה. כל בית כאן הוא טרגדיה ואף אחד לא רוצה לגור בתוך מוזיאון שואה. יש הרבה חשיבה בנושא".

הסיור מסתיים, אני חוזר למגורים ופוגש אישה מבוגרת מאכילה את החתולים. קוראים לה ילנה טרופנוב בעלה נרצח בשמחת תורה והבן שלה סשה טרופנוב נחטף עם בת זוגו ספיר כהן.

ילנה, אמא שלה אירנה וספיר אשר נחטפו מהקיבוץ נחטפו ושוחררו בעסקאות. בנה עדיין שם.

אני ניגש לעזור לה. מפה לשם תוך כדי מילוי המכלים במים ואוכל היא מראה לי את הבית היכן שאמא שלה אירנה התגוררה.

אנחנו מסתובבים ומאכילים את החתולים והיא מספרת לי את הסיפור שלה: "אני סיפרתי את זה הרבה פעמים, אין לי מה לחדש לך", הא אומרת, "אבל אני ממשיכה לספר בשביל שאנשים ילמדו ממה שקרה את הלקח".

אז איך הכל מתחיל?

"אני עליתי בשנת 99".

ואיך הגעת לניר עוז?

"בעלי רצה. זו הייתה תוכנית שנקראה בית ראשון במולדת".

ידעתם שזה המקום של היהודים?

"תראה. באותו שביעי לאוקטובר כשישבנו בממ"ד וחשבנו שהבן שלנו נרצח. בעלי אמר לי 'למה הבאתי אתכם לפה. למה הבאתי אתכם לפה'. יש לי בן אחד, סשה, והוא חטוף עכשיו בעזה".

אז אתם המון שנים כאן. איך נהיה לך כזה קשר עם החתולים?

"בעלי היה האחראי על הנושא מבחינת הקיבוץ. ואני גם הייתי במפעל אחראית בנירלט ששם אני עובדת במשך השנים".

כמה חתולים יש?

"לא יודעת, כמה עשרות, אני מכירה כל אחד את השם שלו והבית והטריטוריה שלו ועכשיו שבעלי איננו אני עושה הכל, אני גם צריכה לחתולים של מי שבעזה או שהם לא בין החיים. הנה זה ג'ורג', החתול של מאיה, זה חתול של עופר קלדרון, מקודם ראינו חתול של איציק אלגרט. דניאל אחיו, הוא אחד הלוחמים הגדולים לשחרור החטופים".

מה קורה בשביעי לעשירי?

"בשמחת תורה הבן שלי סאשה ובת הזוג שלו ספיר באו להיות אתנו. בלילה אמא שלי הלכה לבית שלה וסאשה וספיר היו בבית מולנו. לא היה ממ"ד ביחידה שלהם אז הם היו בחדר. בבוקר התחילו אזעקות ואחר כך קיבלנו הודעה שיש מחבלים בקיבוץ ובאיזה שלב שמענו אותם. ערבית, אופנועים ויריות.

"סאשה כתב לי שפותחים להם את הדלת, הסתכלתי וראינו 15 איש פורצים להם את הדלת חשבתי שהורגים אותם והפסקתי לראות. פשוט הפסקתי לראות. לא היה אכפת לי מה קורה. אמא שלי התקשה ואמרתי לה שהרגו את סאשה. היא אמרה שפורצים את הדלת. אמרתי לה ביי והיא אמרה לי ביי וחשבנו שנגמר.

"ואז הגיעו אלי הביתה, וראו את המפתחות של הרכב על המדף. אמרו לויטאלי שהם רוצים את האוטו שלו, הם הכניסו אותו לאוטו שלו ולקחו אותו לעזה, מאז לא ראיתי אותו. אני ישבתי עוד כמה זמן ואז הם אמרו לי ללכת. ישבנו בחוץ איפה שהעצים חיכינו לטרמפ ומלא מלא אנשים יוצאים מהקיבוץ. זה כבר היה בצהריים בערך 12 ישבנו וחיכינו. אני ו-2 חמאסניקים. אחר כך הם הבינו שאין טרמפ אז הלכתי ברגל עד עזה. אני הולכת עם 2 החמאסניקים ואני לא יודעת מה עם אמא שלי ומה עם בעלי ומה עם שאשה וספיר.

"הלכנו ברגל עד שהגענו לעזה. והייתי שבועיים בתוך דירה עם דניאל אלוני ועם הילה הבת שלה בת החמש ועם תאילנדי ועוד בן קיבוץ מישהו צעיר שלא הכרתי, היינו באיזו דירה שהוציאו משם משפחה.

"אחרי שהיינו שמה שבועיים התחילו הפגזות והורידו אותנו למנהרות. במנהרות פגשתי את ספיר מתברר שהיא הייתה בבית לבד, קודם כל שמחתי שהיא בחיים והיא סיפרה לי שלקחו אותה על אופנוע והיא ראתה שלוקחים את סאשה, והיא ראתה אותו בורח (אחר כך סיפרה לי שהיא שמעה יריות כנראה פצעו אותו ברגליים ולקחו אותו. אז לא ידענו את זה. בחמאס בדקו ואמרו שלא אצלינו)".

איך דיברתם אתם?

"ככה ככה בשפת ידיים וגם למדנו קצת ערבית. דווקא בבית של ספיר היה אחד שדיבר קצת אנגלית. אצלי לא. אז אחרי לילה אחד לקחו אותה למקום אחר והיינו עם הזקנים האלו שהודיעו שהם לא בן החיים ואז לקחו את דניאל למקום אחר עם התאילנדים".

את מצליחה למצוא איזה הגיון בכל מה שקורה כאן?

"יד אלוקים. הכל הוא".

אבל זה היד אלוקים שעשתה את כל הכאב...

"נכון בדיוק. אנחנו יוצאים נגד החמאס אבל חמאס הוא רק הכלי".

את מגדירה את עצמך כאישה דתיה?

"עכשיו כן. גם אני וגם ספיר. שומרות שבת וכשרות".

זה קצת מפתיע. כי למשל אחרי השואה היו אנשים שזרקו הכל...

"נכון אבל היו גם אנשים שהתקרבו".

אז מה ההסבר שלך ליד האלוקים הזו?

"כי זה מה שמגיע לנו. לא לנו אישית אלה לנו כעם ואם לא נתעשת, נקבל מכה יותר חזקה. לצערי אנחנו בדרך לקבל את המכה הזו כי לא הבנו את הרמז בפעם הראשונה והמשכנו באותה דרך".

מה אנחנו צריכים לתקן?

"להפסיק את כל הפילוג. יש שנאת חינם. יש פילוג. צריך להוציא את החטופים, זה אחד הדברים שמפלגים את העם. יש שאומרים בוא נילחם עד הסוף, יש כאלו שאומרים תוציאו. אם לא נבין את הרמז הזה המצב יחמיר".

אנשים בחוץ מרגישים חסרי אונים. מה אפשר לעשות?

"להפסיק לפלג להתחיל לאחד".