את ד"ר בני ק. (השם המלא שמור במערכת) העובד באחד מבתי החולים הגדולים בישראל, פגשתי לאחרונה בשמחה משפחתית אליה הוא הגיע לאחר שבוע עמוס אירועים. על פניו היה ניכר שהוא בתחושות מעורבות. מצד אחד סיפוק אדיר על היכולת וההזדמנות להציל חיים ולתת מענה רפואי מדויק ומצד שני כאב על הפגיעות הקשות להן הוא נחשף מתוקף תפקידו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
נתחיל מהתחלה, בני הוא רופא צעיר ומוכשר במחלקת טיפול נמרץ באחד מבתי החולים העמוסים בארץ, הוא פגש בחודשים האחרונים עשרות לוחמים שנפצעו בדרגות שונות בקרבות העזים והקשים ברצועת עזה. האמת שהוא לא סתם פגש אותם - הוא טיפל בהם וליווה אותם במסירות החל מהשלבים הקריטיים בהם הם דיממו מפצעיהם כאובים ומיוסרים, חלקם מעורפלי הכרה ומטושטשים, ועד שלב השיקום האחרון שאף סייע לרבים מהם לצאת מכותלי בית החולים למוסדות תומכי רפואה או לבתיהם.
היה לי חשוב לשמוע ממנו את זווית הראייה והתחושה האישית הפרטית שלו נוכח אירועי המלחמה שפלשה לחיינו באופן מפתיע וללא התראה מוקדמת - ביום שמחת תורה לפני כשמונה חודשים, ומלווה אותנו בשלל מאפיינים של כאב וגבורה, יגון, נועזות ומסירות עצומה.
ביקשתי ממנו תחילה לשתף אותי על השפעת המלחמה על סדר יומו כרופא...
"האמת, בתקופה הראשונה למלחמה, חוץ מההפתעה וההלם כמו כל אזרח בישראל - זה השפיע עלינו הרופאים באופן מידי", הוא פותח את המונולוג המצמרר, "נאלצנו לעבוד הרבה יותר קשה ולאורך שעות רבות נוספות בעיקר כי רבים מעמיתיי הרופאים התגייסו ליחידות השונות והצטרפו ללוחמים בשטח".
"מאז פרוץ המלחמה", הוא מתאר, "מגיעים הרבה חיילים פצועים, וההתמודדות היא מאוד לא פשוטה. הם הילדים של כולנו ואנחנו כואבים איתם. אנחנו עסוקים בעשייה במטרה להציל חיים, להיטיב עם המטופלים שלנו ועם המשפחות שלהם. מהמקום הזה אנחנו שואבים הרבה מאוד כוח.
"פגשנו את הלוחמים אחרי פציעות חודרות וקשות, חלקם היו מחוסרי הכרה במצבים רפואיים מורכבים, רבים מהם התמודדו עם מספר פגיעות חמורות בחלקים שונים בגופם, אבל כולם ללא יוצא מהכלל גיבורים ברוחם ובנפשם, מלאי מוטיבציה וחדורי תחושת שליחות, מה שהקל על רובם להחלים בקצב מהיר יחסית".
בני, עוצר לרגע ולוקח נשימה ארוכה, נראה שהוא רוצה להוסיף משהו חשוב על הדברים שכבר הזכיר. אני מקשיב, ואז הוא מציין בחיוך: "פגשתי חיילים שאיבדו איברים, נפגעו בגופם בצורה דרמטית ונותרו עם חיוך אופטימי מלא תקווה, הם לא מתחרטים לרגע על מה שעשו ועל הסיכונים שלקחו…".
כרופא, עם מה הכי היית צריך להתמודד במובן האנושי - הבינאישי - בשלבים הראשונים של הטיפול?
"הקושי בתקופה הזו הוא בעיקר רגשי. יש פציעות לא פשוטות, יש התמודדות מורכבת מול המשפחות. לעשות את זה לאורך זמן זה לא קל, אבל אנחנו שואבים הרבה כוח כי אנחנו מצילים את רוב המטופלים.
"הדבר המשמעותי ביותר הוא להקל על הפצועים את הכאב ואת ההתמודדות הפיזית, רבים מהם מטושטשים מתרופות הרגעה ושיכוך כאבים ולא יודעים שהם נפגעו באורח קשה ואף קטעו להם יד או רגל בניתוחים מורכבים".
כיצד הם מגיבים כאשר הם מתחילים להתעורר מההרדמה בשלב ההתאוששות מניתוח?
"הדבר הראשון שהם עושים", אומר בני, "ואני נדהם מכך כל פעם מחדש - הם שואלים על חבריהם שהיו איתם, האם הם נפגעו? מה מצבם? וזה עוד לפני שהם מודעים ונחשפים למצבם האישי. תחושת הפטריוטיות שממלאת אותם מעניקה לנו הרופאים את האופטימיות ומדרבנת אותנו להאמין שבעזרת השם ובכוח הרצון הם יחלימו עד כמה שאפשר במהירות וביעילות".
עם איזה פגיעות ופציעות התמודדתם ופגשתם הכי הרבה במלחמה הנוכחית?
"הדבר אותו אנו פוגשים הכי הרבה במלחמה הזו, זו פגיעות בגפיים, מה שמותיר חיילים רבים מאוד קטועי רגליים, בכלל זה תהליך ארוך עד שהם מצליחים לעכל את מצבם - מפני שהרי גם אחרי קטיעה עדיין האיבר כואב והגוף מרגיש כאילו יש לו את הרגל והפצועים מרגישים כאבים חזקים - שמצריכים אותנו כמובן לתת להם משככי כאבים נוספים, וזה עוד הרבה לפני תהליכי הפיזיותרפיה והשיקום המעשיים שנועדו להחזיר אותם למסלול הרגיל והשגרתי ביום יום עד כמה שאפשר".
אני מנסה לעכל את עוצמת הדברים שמשתף אותי הרופא הצעיר, הוא מסרב לנקוב במספרים או לדבר גם על מקרים שהסתיימו בצורה פחות חיובית כמו פציעות קשות מאוד שהרופאים לא יכלו לתת להן מענה…
האם חווית, כרופא חוויה מיוחדת שתיזכר אצלך במיוחד אחרי המלחמה? אני שואל בזהירות...
"כל אחד מהמטופלים, הוא עולם בפני עצמו, של אופי ותכונות וסביבה וחיים שהיו לפני המלחמה, כל אחד מהפצועים מגיב בדרכו האישית לסיטואציה המורכבת. במילים פשוטות, היא הרי תותיר אותו נכה לצמיתות ותלוי בסביבה לכל חייו, אבל כפי שהכרתי, העוצמות והנחישות והתקווה שאנחנו פוגשים מפתיעות אותנו הרופאים, לטובה.
"מקרה אחד ייזכר אצלי במיוחד, כאשר חייל, לוחם, איבד דווקא את ידו ואמר לי שוב ושוב שהוא לא מתחרט לרגע והיה עושה זאת שוב למען עם ישראל…".
האם היה מאפיין נוסף של הפצועים במלחמה הזו שהייתה לו משמעות רפואית?
"אכן, מלבד הפציעות הפיזיות עצמן, היה עוד מאפיין במיוחד בחודשים הראשונים של התמרון הקרקעי, העיר עזה מזוהמת במיוחד, יש אזורים ללא תשתיות, הביוב והלכלוך יצרו זיהום באוויר וכך מספר רב של לוחמים שנפצעו בקרבות סבלו מזיהומים שגם ישנו את חייהם בלא מעט מקרים מלבד הפציעות הקשות אחרי פיצוץ מטען או רימון או פגיעות מירי.
"נזכיר רק במילה אחת, גם הפציעות מירי דו צדדי - שכמובן קורה בכל מלחמה - היו רבות, ופצועים רבים בהם טיפלנו התמודדו עם פציעות חודרות של ירי שבוצע לצערנו על ידי חבריהם".
כאשר אתה מסיים את המשמרת אחרי שעות רבות של עבודה עם הפצועים ובני משפחותיהם, איך אתה מתמודד עם כל כך הרבה סבל וכאב שאתה פוגש?
"אכן, מדובר בהרבה סבל, התפקיד שלי ושל חבריי הרופאים חשוב גם בהיבט הזה של תחושת הביטחון שאנו נותנים לחיילים, נוסף על הטיפול הרפואי, קשה לדעת מה המלחמה הזו תעשה להתפתחות שלנו כרופאים. לצערנו הרב אנחנו צוברים המון ניסיון בסוג הזה של פציעות בתחום הטראומה והנפגעים, אבל הצד החיובי הוא שכל היכולות שלנו סביב הלחימה בשטח מאוד השתפרו.
"איך זה משפיע עליי באופן אישי? תמיד היינו רגישים במיוחד לחיילים, אין ספק שעכשיו בגלל המצב אנחנו קרובים לזה כל כך, אנחנו מסתכלים על זה אחרת.
"התפקיד שלי משפיע כמובן גם על הבית. למזלי יש לי את הגיבורה הגדולה שהיא אשתי. היא תומכת בי ומקשיבה ברגישות לתחושות, בזכותה ובזכות כל בנות ובני הזוג שלנו אנחנו יכולים לעשות את העבודה שלנו בבתי החולים".
כשאתה מסתכל על כל המקרים והפציעות אותם פגשת מתוקף תפקידך, מה התחושה המרכזית המלווה אותך?
"תחושת גאווה בעם הנפלא שלנו, בלוחמים הפועלים מתוך נועזות ושליחות להגן על עם ישראל, באומץ לב בלתי רגיל, הם הרי משתפים אותנו תוך כדי הטיפול על חלק מהדברים שעברו עליהם, כשפוגשים את כל גלי ההקרבה והמסירות הזו, אי אפשר שלא להיות אופטימיים ולזכור שבעזרת השם יחד ננצח".
אני מסיים את השיחה אחוז התפעלות על שליחות הקודש של כלל הרופאים בבתי החולים ומוצא את עצמי מודה לו בשם עם ישראל.