בית המשפט העליון דחה פה אחד את העתירה שדרשה להכניס חמץ לבסיסי צה"ל ברחבי הארץ. השאלה המרכזית שהתעוררה בעתירה, היא האם האיסור על צריכת חמץ במהלך חג הפסח בכל שטחי בסיסי צה"ל, להבדיל מאזורים שנועדו להכנת מזון ולהגשתו בלבד – פוגע באופן שאינו חוקתי בזכויות החיילים המעוניינים לצרוך חמץ בפסח. בית המשפט העליון דחה את העתירה פה אחד וקבע כי אין להתערב בפקודות הצבא לעניין צריכת חמץ בבסיסי צה"ל במהלך ימי החג.
"פגיעתו של האיסור מושא הדיון בזכות החוקתית לאוטונומיה ואולי אף בזכות לחופש מדת של חיילים המעוניינים לצרוך חמץ – היא מצומצמת יחסית", כותבים השופטים, "פגיעה זו מתמצה בהגבלה מתוחמת של סוגי המזון שחיילים יכולים לצרוך בבסיסים בפסח, למשך ימים ספורים בלבד, ובתקופת השירות הצבאי המתוחמת בזמן אף היא.
"ציבור החיילים הנפגע מהגבלה זו", נכתב בפסק הדין, "הוא מצומצם באופן יחסי, שעה שחיילים רבים יוצאים בימי הפסח לחופשת חג מרוכזת; ואחרים נמנעים מלאכול חמץ בבסיסם במהלך החג, בין אם מטעמי דת או מסורת ובין אם מטעמים של כיבוד שומרי מסורת בסביבת חיים משותפת.
"אל מול פגיעה מתוחמת זו בזכויות החיילים, עומד האינטרס הציבורי שעניינו בהגשמת תכליות האיסור, הספקת מזון כשר בצה"ל ושמירה על הלכידות היחידתית – תכליות שלא ניתן כאמור להשיגן באמצעים פוגעניים פחות.
"אינטרס ציבורי זה, הוא בעל חשיבות רבה ליכולתו של צה"ל לעמוד בייעודו המבצעי. על חשיבותו של ייעוד זה אין צורך להכביר במילים, במיוחד בימים אלה – ימי מלחמה קשה וכואבת עם אויבים המבקשים לכלותנו".
עוד נכתב בפסק הדין: "האיסור על הכנסת חמץ לבסיסים עומד במבחני המידתיות שבפסקת ההגבלה הביטחונית, והוא אינו מגלה עילה להתערבות שיפוטית בפקודות הצבא. זאת, מבלי לגרוע מסמכותו של צה"ל לבחור פתרונות אחרים להשגת התכליות שביסוד האיסור, ככל שיימצאו פתרונות כאלה.
"הותרת הסמכות בידי צה"ל לבחירת הפתרונות וקביעתם בפקודות הצבא, בהתאם לנסיבות המקום והשעה, תואמת במהותה את הפתרון החקיקתי שנבחר בתיקון מס' 13 לחוק זכויות החולה, אשר הסמיך את מנהלי בתי החולים לאסור על הכנסת חמץ לבתי החולים או להגבילה, לאחר שקילת חלופות אחרות ובהתחשב בזכויות המטופלים ומלוויהם ובצרכיהם".
שופט נוסף, ציין כי "נראה כי המצב דהיום הוא שחייל שמקפיד על "בַּל יֵרָאֶה ובַל יִמָּצֵא" עשוי לראות עצמו כעובר על לאו הלכתי אם חברו לחדר יחזיק חמץ בארוניתו, וכאמור, זו גם גישת הרב הצבאי הראשי (הגם שניתן לחלוק עליה מבחינה הלכתית).
"ניתן היה להקהות חשש זה אם בכל בסיס היה מוקצה חדר נפרד לחיילים שמבקשים לצרוך אוכל לא כשר. ברם, כפי שציינה חברתי, הדבר עלול היה לפגוע בלכידות היחידה. מכל מקום, הוועדה שהוקמה בעקבות הצו על תנאי שניתן בעתירה, הגיעה למסקנה כי אין מקום להקצאת מתחמי מזון נפרדים במהלך הפסח, ויש ליתן משקל למסקנותיה, כמו גם לערך של לכידות החיילים המשרתים זה לצד זה.
"אל מול הפגיעה בחופש מדת ובאוטונומיה האישית של כל חייל וחייל, ניצבים מספר נימוקים שהתלכדו לכדי מסה שיש בה כדי להטות את כף המאזניים לדחיית העתירה:
"ראשית, עוצמת הפגיעה אינה גבוהה. זאת, בהינתן שמדובר בהגבלה של מספר ימים בשנה; בהינתן שמדובר במגבלה על סוגי מזון מסוימים בלבד; בהינתן שבחלק מהבסיסים משפחות החיילים יכולות לבקר במהלך חג הפסח ולהיפגש עם יקיריהם מחוץ לבסיס ולצרוך מחוץ לגדר המחנה מזון לא כשר לפסח; בהינתן שבחלק מהיחידות נוכחות החיילים בימי הפסח נמוכה וישנם בסיסים שניתן לצאת מתחומם במהלך היום או בסוף יום העבודה ולאכול מחוץ לבסיס; ובהינתן שחיילים רבים מעדיפים ממילא לצרוך במהלך הפסח אוכל כשר, כך ששיעור שומרי הכשרות עולה על שיעורם של מי שמגדירים את עצמם דתיים. עוד בהקשר זה ובנושא קרוב לענייננו נאמר:
"לכאורה היה הצבא יכול לספק לחיילים אוכל כשר בלי לפגוע ברצונם של חיילים שאינם מעוניינים בו אילו הקים בכל בסיס שני מטבחים ושני חדרי אוכל נפרדים האחד כשר והאחר לא. אבל נקל לראות את השיקולים הכלכליים והארגוניים נגד סידור כזה. יתר על כן, הוא היה פוגע קשות בערכי הרעות והסולידריות.
"שנית, עצם השירות הצבאי מחייב את החייל לוותר על שורה של חירויות. הדבר בא לידי ביטוי גם בפסקת ההגבלה המיוחדת בסעיף 9 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר קובעת מבחן מידתיות שמתחשב ב"מהותו ואופיו של השירות".
"שלישית, המדובר בפקודות מטכ"ל עוד טרם חקיקת חוק היסוד, כך שיש ליתן משקל לסעיף שמירת הדינים ובעיקר לנוהג בצה"ל מזה עשרות בשנים, למעשה, מיום היווסדו".