בעצרת התמיכה בבני משפחות החטופים והנעדרים, שנערכה הערב (מוצאי שבת), הוקרנו עדויות קשות של אלו ששבו משבי חמאס-דעאש.
מרגלית מוזס, במהלך עדותה סיפרה: "שמי מרגלית מוזס, בת 77 מקיבוץ ניר עוז. ב-7 באוקטובר חטפו אותי והורידו אותי למנהרות בעזה".
מוזס הוסיפה" "בלילות אני חייבת להיות צמודה למכשיר חמצן, ולקחתי אותו איתי לעזה כדי שאני אוכל לישון. אחד המחבלים שהתעצבן עלי, לקח ממני את המכשיר למרות שאמרתי לו שזה החמצן שלי. דיברתי איתו בערבית והוא הבין את המשמעות אבל זה לא היה לו אכפת".
מוזס המשיכה לתאר את הזוועות שעברה בשבי חמאס ואומרת" "49 יום לא ישנתי. היה קשה מאוד. היו קשיים נפשיים, היו קשיים פיזיים וכל יום שעובר זה נעשה יותר ויותר קשה. להיות חטופה במנהרות, זה מצב בלתי נסבל, חייבים להחזיר את האנשים כמה שיותר מהר".
גם עדינה משה, ששוחררה משבי החמאס מעידה ואומרת: "השארתי שם את החברים הטובים שלי מהקיבוץ. כולם מבוגרים מאוד, עם מחלות רקע קשות וללא תרופות מתאימות".
״שמי עדינה משה ואני חזרתי משבי החמאס אבל השארתי שם את החברים הטובים שלי מקיבוץ ניר עוז. כולם מבוגרים מאוד עם מחלות רקע קשות וללא תרופות מתאימות".
היא הוסיפה כי "כשהייתי שם, מצב המזון שם הלך והתדרדר. הגענו בסופו של דבר לאכילת אורז בלבד".
"אני מתחננת ומבקשת אנא עשו הכל למען שחרורם, גם כדי שאני אוכל להשתקם. עד שהם לא יחזרו, אני לא אוכל להשתקם".
בנוסף, מיה ואיתי רגב, ששוחררו משבי החמאס מעידים "כל יום שם הוא כמו גיהנום. פחד לא נורמלי, אפס שינה. חוסר הידיעה פשוט מפחיד".
מיה ואיתי רגב אומרים בסרטון כי "הימים שם עוברים כמו נצח, הימים שם קשים מאוד, אם זה הרעב, אם זה הגעגוע למשפחה, אם זה המנטליות הקשה, התנאים הקשים".
הם מוסיפים "כל יום שם הוא כמו גיהנום, פחד לא נורמלי, אפס שינה, בלילה הגעגועים הם מטורפים והחוסר ידיעה הוא פשוט מפחיד".
"יש לנו חבר בשם עומר שאני מאד מאד מתגעגע אליו כפרה עליו, עומר עדין שם ואני יודע מה הוא עובר שם ואני יודע איזה פחד יש שם".
"צריך להחזיר את עומר ואת כל החטופים עכשיו! כמה שיותר מהר" הם מסכמים.
גם אופליה רוטמן, ששוחררה משבי החמאס מעידה: "האוכל הזכיר לי את השואה. אכלתי חתיכות פיתה בשביל שמחר יהיה לי אוכל"
אופליה רוטמן אומרת בסרטון "אני אופליה רויטמן, בת 77, גרתי בניר עוז ומשם לקחו אותי אחרי שהשכיבו אותי על הרצפה של הטרקטור.
"בגלל שהייתי לבד, הייתי כמעט בלי אור וכמעט בלי אוכל"
"האוכל הזכיר לי את השואה. אכלתי חתיכות פיתה ושמרתי לי שיהיה לי מה לאכול למחרת"
"אני מבקשת שתעשו יותר בשביל שכולם יצאו מהר מהר. הימים מאוד קשים, יום אחד זה כמו שבוע שלם שם. אני מבקשת שתעשו הכל בשביל לשחרר את כולם."