לאחר שבפרק הקודם למדנו על אומנות רחוב וגרפיטי בתל אביב שם גם ביקרנו בגלריות ושוחחנו עם מומחים, בפרק הזה אנו עולים לירושלים. שם נשוחח עם אוצרת גלריית המקלט, נפגוש גם את סלומון שבדיוק מסיים ציור קיר ענק בשוק מחנה יהודה ונסיים בשיחה עם אומץ לחרדים שזו עבורו ראיון ראשון אחרי שנעלם מהנוף הציבורי.
את היום אנחנו מתחילים בביקור בגלריה שנמצאת במקור ברוך, לקח לי זמן להגיע למצוא את המקום שכשמו כן הוא - ממוקם במקלט. עזרו לי למצוא את הדרך ציורי גרפיטי ענקיים שצוירו על הקירות כחלק מפרוייקט גרפידוס שארגנה האוצרת והמנהלת בתקופת הקורונה. המקום לא גדול מידי אך מטופח ומזמין כשכעת מוצגת בו תערוכת קומיקסקט בו יש מלבד יצירות קומיקס בהדפסות גדולות ומרתקות, יש גם הפעלות מיוחדות לילדים וילדות. לדברי הנציגה יש אומנים שונים מוכרים כמו בת שבע הבלין וגדי פולק ואף מתקיימים חוגים של קומיקס לילדים.
יש כמה דברים חמודים נורא כמו דמויות קומיקס בהם הילדים יכולים להכניס את הראש. תחפושות קומיקס וחידות קומיקס חמודות. לאחרונה ציירים שציירו בקורונה ציירו לזכרו קיר שלם. הדבר המדהים בגלריה שחשוב שתדעו שהוא חינם, אתם מוזמנים לבוא ולהתרשם ולהשתתף בפעילות, בנוסף יש סדנאות ילדים בתשלום סמלי.
שוחחתי עם ד"ר נעה לאה כהן, מי שמנהלת את הגלריה. סיפרתי לה על הסיור בתל אביב ושאלתי אותה האם קיימת אומנות בירושלים.
מתי קמה גלריית המקלט?
"היא קמה לפני 20 שנה על ידי הראשונים מתנועת התשובה, איקא ישראלי, הרב אורי זוהר, מרדכי ארנון וחבורה שהסעירה את המדינה בשנות השבעים".
מה, הרב אורי זוהר הקים גלריה?
"הרב אורי זוהר היה שקוע בלימוד תורה, אבל הוא היה מחובר לחבורה ולסצנה. גיסו של אורי הוא איקא ישראלי והיא הוקמה בתמיכתו, בנשיאותו. הוא בא לקרוא את השם שלה דאז על שם איקא ב2014".
ואיך את מגיעה אליהם?
"הרבה סיעתה דשמיה. הם הגיעו אלי. לפני 7 שנים כשכתבתי את עבודת הדוקטורט שלי כתבתי על הגל הראשון של אומנים שחוזרים בתשובה והגעתי אליהם. סיפר לי הרב גליס שהיה יו"ר הגלריה במשך שנים, שהרב אורי נתן לו כסף ואמר לו לך תקנה בדים וצבעים שיחזרו לצייר. הרב אמר שהחברה באור שמח עשו מעבר מאוד חריף ולא מוצאים את עצמם. זה היה מאוד טוטאלי, שמת כיפה ושכחת הכל. הרב אורי זוהר ראה שזה לא מאוזן ושלח את הרב גליס. כך נוצרה התשתית. כמובן שכיום הגלריה היא לא לחוזרים בתשובה, יש חרדים ודתיים ומתקיימים בה תצוגות עם אומנים מהעולם. יש עכשיו פסטיבל מנופים ומגיעים אמנים מהעולם. יש שיתופי פעולה מאוד מיוחדים שאנו עושים".
מה זו אומנות חרדית? בתל אביב אומנות זה חלק כביכול מהעולם שלהם. אצלינו זה נמצא רחוק בצרכים שלנו קודם כל האוכל. איפה מקומה של האומנות במגזר החרדי? אולי את גולשי כיכר השבת בכלל לא מעניין אומנות?
"ואוו זה קצת כבד ופילוסופי, אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה עכשיו?
העובדה שיש יצירה במגזר החרדי. אומנות הייתה במשך כל ההיסטוריה. אולי זה מתבטא בדרכים קצת אחרות. אם זה בצבעים של הבקישה ואם זה בצ'ופצ'יקים של השטריימל. האדם הוא יצור יצירתי מעצם היוולדו. האם זו אומנות לשמה וכמה משקיעים, זו שאלה אחרת. אבל זה קיים. זה טבע האדם.
אבל מעבר לכך, אומנת היא גם תרבות וזה באמת לא תמיד הולך עם התרבות היהודית. וצריך לבנות את זה בצורה אחרת. אנחנו עובדים על פי לוח השנה היהודי. חגים וצומות. משתדלים להתאים את התוכן לעיצומו של זמן. יש דברים שגלריה רגילה לא תתמודד אתם ואנחנו כגלריה הראשונה בשכונה חרדית כן".
והיוצרים, יוצרים אחרת? כל היוצרים חרדים?
"לא. אבל מן הסתם ברגע שיש מקום שמבין ומדבר את השפה. ופנינו לתת חוויה מתקנת. יש לי בשבוע שלוש ארעה פניות של יוצרים שמבקשים להציג ומטבע הדברים נציג את חלקם. אבל המטרה העיקרית שלנו הוא לחשוף את הציבור לאומנות טובה ולא דווקא שנעשית על ידי חרדים".
מה זה אומנות טובה?
"ואיי איזה שאלה. רק עכשיו פרגנו למיקי שפיצר שזכה בתחרות בין לאומית על הצילומים שלו. זה מחלחל שהאומנות החרדים לא חייבת להיות רק בשטייסל. ויש לנו הרבה מה לתרום. אומנות טובה משתנה על פי הטעם וקשה לענות על זה כל אומנות יש לה את ההקשר והמקום שלה".
כשאני התחלתי לעבוד על הכתבות חיפשתי אומנים חרדים ואם היו 30 אומנויות ובעיקר ציירות חרדיות דווקא גברים חרדים פנו ממש מעט. נושא האומנות הוא בעיקר אצל נשים במגזר, נכון?
"כן. לנשים יותר קל, אין להם בעיה עם ביטול תורה. וגם שיש לנשים איפה ללמוד".
יש אומנים שמתפרנסים מהאומנות שלהם?
"בדרך כלל מתפרנסים מהוראת האומנות, מחוגים אבל יש קצת שכן. יש תחומים שזה כן אפשרי כמו צלמים, מלמדים, מוזיקאים".
אז אם אנחנו מדברים על אומנות רחוב, יש את תחום אמני המחאה שעושים יצירות וכיתובים שונים. התחום קיים במגזר שלנו, עבודות עם מסרים, מלבד הפשקווילים?
"חוץ מאומץ לחרדים, סלומון מכניס קצת, אולי גרובר. אבל לא יודעת להגיד לך על מישהו ספציפי. יש אמנים שעושים מחאה אבל לא בתור ציורי קיר יש לי תערוכה שלמה שהיא כזו היא נקראת פופתודוקס. יצירות שנותן לך שוק.
איישמן עושה דמויות של אנשים עם נר על הראש וזו סוג של מחאה. להגיד הנה מישהו מפיץ את האור. זו מחאה חיובית. חרדי עם נר על הראש זה לא דבר של מה בכך. אני קיים.
מילה על אומץ לחרדים. כי שמו מוזכר כל הזמן למרות שהוא לא ממש קיים כבר?
"נכון אבל הוא עדיין נותן המון השראה. הוא לא בא מעולם האומנות והוא ידע להשתמש בה ככלי. המסרים שלו זה הדבר המרכזי".
מסר שלו שאת זוכרת?
"היה לו יצירות של שחור לבן עם הכשר. שמרפרר לכך כך הרבה נושאים ולמחשבה שלא מבדילה בין שחור ללבן. בא להגיד שההלכה היא וחי בהם. היו לו עבודות סדוקו שהוא עשה, וועדת רבנים לענייני הכשרים. זה גאוני סוג של הומור חתרני. לגעת בבטן הרכה עם הומור. היכולת לצחוק היא יכולת להתגבר על פערים".
אחרי השיחה אתה אני יוצא לכיוון מרכז העיר, שם אפגוש את סלומון. האמן הכי מרכזי ופעיל בירושלים. הוא צייר עשרות חנויות בשוק מחנה יהודה. לא היה לי קל להשיג אותו ואף נאמר לי כי הוא נחשב צייר בינלאומי ואין לו זמן לדבר עם כלי תקשורת, אבל בעזרתה של תחקירנית מוכשרת השגתי את המספר ואף גילתי שיש הקשר חבדי. אני ממש שמח שאפגוש את האיש המסתורי הזה.
את הציור עליו הוא עובד אי אפשר לפספס. ציור ענק בגודל של כ-10 קומות. הוא נעשה בסמוך לשוק בשת"פ עם וועד סוחרי מחנה יהודה כציון 100 שנים למקום. סלומון או בכינויו הישן סולי אמור להגיע בעוד רגע, היום זה היום האחרון לציור הענק הזה והוא בדיוק הלך להתארגן על ציוד נוסף.
אי אפשר לפספס את תגובות האנשים למול הציור, כל כמה שניות נעצרים אנשים במדרחוב ההומה אדם ומצלמים את היצירה הענקית הזו. והנה הוא הגיע. לא כך חשבתי שהוא יראה, לא יודע חשבתי היפי יותר או אולי מבוגר ביותר. איש צעיר נמרץ וחייכני.
אמרו לי שאתה חבדניק?
"בהחלט, למדתי בחב"ד, אני יכול לאמר שהם הצילו לי את החיים. בשבת אני עם כיפה וציצית, אבל עוד נדבר על זה".
אוקי בוא נעשה את זה מסודר. אנו מתיישבים על ספסל ומתחילים לשוחח.
סלומון זה השם משפחה שלך?
"לא, זה סוזה זה שם המשפחה, כשמו של סבא שלי שהיה הפיקסו של האומנות ההודית. שלי נחשב כאחד ממתחילי האומנות ההודית, בגואה. זה שם פורטוגזי שהגיעו מאנגליה והקימו קונליות. כך שאני רבע הודי. שאר המשפחה מצכסלובקיה שם כולם הושמדו בשואה. היא היחידה שנשארה. אני נולדתי בלונדון שם נולדתי לפני 30 שנה".
איך אתה מגיע לאומנות?
"סבא שלי, אמא שלי, כל המשפחה אומנים. גם אבא שלי שלא הכרתי היה אמן. כשאתה גודל במשפחה שגזו ומוקף באומנות זה מתבקש. האמת שניצוץ היצירתיות נמצא בתוך כל אחד אבל כשאתה חי במשפחה של אומנות שדוחפת ומאפשרת כך אני תמיד יצרתי. לא רק ציור, גם פיסול ויצירה וגם לשיר במקלחת כל דבר שאני מביע את עצמי".
טוב לשיר במקלחת זה וודאי להביע את עצמיך, השאלה האם זה יצירה.
"נכון, אישתי לדוגמה לא חושבת שזו יצירה. או שזו יצירה רעה".
מה הציור הראשון שמכרת?
"דווקא הציור הראשון שייצרתי, מכרתי ולא מכרתי. הייתי צעיר בן 16 ומישהו הזמין ציור של הרבי מלובביץ. ציירתי בצבע שמן במשך שבועות ציור מושקע ומיוחד, אולי מהכי מושקעים שעשיתי בחיי. שלחו את זה ממנצצטר ללונדון והלקוח לא ממש רצה. אז הסוכן שלי אמר להם, אם אתם מתלוננים, אנחנו לא רוצים למכור לכם. אז רציתי על זה אולי 500 פאונד. כיום לא הייתי מוכר גם לא ב-5000 אלף. מי שקנתה את זה בסוף ממני זו דווקא אמא שלי".
אתם חבדניקים במשפחה?
"אמא שלי חוזרת בתשובה וחב"ד עוזרים הרבה, הם קירבו אותנו. אני למדתי בישיבת חב"ד שבמידה מסוימת הצילו לי את החיים. כשהייתי בן 10 עליתי לגור בארץ עם אמא, אבל אז היה אחד ששכנע אותה שאני חייב לחזור לאנגלייה בשביל לקבל חינוך טוב ולהצליח בחיים. אז חזרתי לשם לבד ושם אז גם נכנסתי לעניין הזה של גרפיטי".
באנגלייה סצנת הגרפיטי גדולה מאוד, למה בגלל כנופיות?
"זה חלק מתרבות, לא קשור לכנופיות. מי שעושה גרפיטי בדרך כלל לא נמצא בכנופיה הוא עושה את זה לעצמו. זה משחק בשבילך ובשביל שאר האנשים בסצנה. כותב את השם שלך, כמו כלב שמראה את הטריטוריה שלו. זה נותן לך אומץ. הנה עשיתי את זה ועשיתי את זה כשכל שאר העולם ישן.
אז שם עשיתי גרפיטי. בגיל 17 אמא שלי שרצתה שאבוא ללמוד בישיבה אמרה לי שהיא לא תכריח אותי לבוא לארץ אם אני מתחייב שבסוף השנה אני חוזר לארץ והולך ללמוד בישיבה בישראל. לא חשבתי על זה יותר מידי והסכמתי ובסוף השנה באתי לישיבה בתלפיות ומשם לישיבת חבד בנחלאות. ישיבה קטנה אבל היינו חבורה מאוד מיוחדת. ישיבה שהיא הייתה כמו התחנה אחרונה. הרבה בחורים משוגעים שלא התאימו בשום משפחה אחרת.
כשהגעתי לארץ בתחילה החלטתי לא לעשות גרפיטי, אמרתי לעצמי שזה מקום קדוש ולא מתאים. אז הייתי מצייר ציורים יפים בשכונת נחלאות. הייתי מצייר עם מברשות במשך זמן רב. ואז תוך כמה ימים זה היה נמחק בלבן. רק אחרי שנים הבנתי שזה כנראה העירייה. אבל זה ממש הכעיס אותי ווחזרתי לעשות גרפיטי. ואז הישיבה הייתה ליד השוק וציירתי כמה פעמים עד שנפל לי האסימון שחייבים פרוייקט גדול. כי השוק זה כמו גלריה ציור ליד ציור. אז התחלתי לעשות את השוק".
הציורים בשוק הם עם אישור?
"בהתחלה לא. אבל כשהבנתי שזה פרוייקט התחלתי לעבוד עם בעלי הבסטות. הבנתי שהם ישחטו אותי אם הם יתפסו אותי מצייר על הדלת שלהם, אני יהיה הבשר בגלגל של השווארמה. אז עבדתי אתם יחד. השנה אני עשיתי עוד 40 חנויות יחד עם הוועד".
רגע, אז העירייה משלמת על זה?
"לא. ממש לא. העירייה נותנת לי רק קנסות. עדיין יש לי קנס של 750 שקל מציור בשוק. אפילו שזה נעשה באישור עם הוועד. הפקחים פשוט מגיעים ונותנים קנס לא עוזר מה שתגיד או תסביר להם. זה קורה לי מלא פעמים".
אז מי משלם על הכל?
"יש לי חברים שמממנים את זה. שחשוב להם, אז הם נותנים כסף על הצבע. אף אחד לא שילם לי. אם מישהו רוצה לעשות איזה פרוייקט ומחכה שמישהו יממן אותו, זה בחיים לא יקרה. לך תעשה, ואנשים יודהמו וישלמו על שברים שהם רוצים".
והציור שאתה מצייר עכשיו על הקיר?
"זה בשיתוף הוועד וידיעת העירייה, הם לא שילמו אבל הם עזרו לי לעשות את הפרוצדורה של האישורים. אבל תעזוב, זה נושא לא מעניין".
אוקי. אבל זה מוביל אותי לשאול אותך, אפשר להתפרנס מציור?
"כן. אבל זה טריקי. שאף אחד לא יכנס לאומנות בשביל לעשות כסף. זה לא ביזנס זה משהו שעושים כי צריך. כי רוצים את זה. כי יש רצון".
רגע אבל אתה מוכר בגלריות?
"לא ממש לגלריות אבל לאספנים פרטיים ומחודש לחודש אני מצליח להביא כסף הביתה בשביל להאכיל את אישתי ו2 הילדים וגם כלב משוגע שיש לנו. זה נס בכל חודש מחדש. בכל שנה מחדש. אבל תאמין לי שזה קשה. אני מכיר אומנים מוכשרים שמצליחים ומכיר כאלו שלא מצליחים".
אוקי בוא נדבר על הציור הענק הזה, עם גריד?
"לא. עשיתי שירבוטים שקטצ'ים. ואז העברתי את הציור מעליו. קשה מאוד לדעת איפה אתה אוחז בתוך הציור. אתה יכול רק לעלות ולרדת וקשה מאוד לדעת את התמונה הגדולה כשאתה על המנוף. איפה אתה בתוך הציור.
ומי מצוייר כאן?
דמויות הסטורות ואנשים שקיימים כאן. אם תסתכל טוב טוב תזהה כאן מישהו שאתה מכיר.
שאלה לסיום, היכולת לצייר היא מולדת או נרכשת?
"המתאגרף האגדי מייק טייסון כישרון הוא תרגול ורצון. אם תרצה לעשות משהו ותתאמן עליו הרבה פשוט תתאמן ותעשה.אתה רוצה לצייר תלמד טכניקה ותתאמן. ואל תחשוש מביקורת. פעם עשיתי ציור גדול בקראוון היטטס של האלתר הרבה וכולם מאוד אהבו אבל בא אחד וצעק עלי שזה גרוע והרגשתי רע. האישה הבאה שהגיע הייתה אישה מבוגרת ואמרה ואוו איזה מדהים אני הנכדה של הנכדה ואומרת לך שזה מדהים, אז תמיד יהיו את אלו שיבקרו אבל גם את אלו שיגידו שזה טוב".
סיימתי לשוחח עם סלומון ואני מטפס במעלה יפו חזרה לכיוון התחנה המרכזית. התבוננתי על ציור חאמסה ענק שצוייר שם כשלפתע הטלפון מצלצל. מספר חסוי. על הקו מי שמציג את עצמו כיעקב. "אני הוא מי שמכונה אומץ לחרדים".
ביקשתי ממנו אישור להקליט את השיחה לצורך התמלול והוא אישר בתנאי שאמחק מיד לאחר מכן "האנונימיות שלי חשובה, המציאות הוכיחה כמה זה חשוב וכמה חשיפה גרמה לי לנזק".
האמת שכבר לפני כמה חודשים פניתי אליו בבקשה לעשות אתו כתבה. כתבתי לו הודעה בפייסבוק, הוא ענה אחרי שבועיים שזה לא רלוונטי. לפני כמה ימים כתבתי לו שאני עושה כתבה, שכולם מזכירים אותו בתור אמן מחאה משפיע מאוד ושאשמח מאוד שידבר איתי. הוא כתב שכבר כמה שנים לא התראיין 'אבל הוא מסכים כי מבחינתו זו סגירת מעגל'.
התנאי היחיד שלו היה שהוא לא יהיה האדם העיקרי והיחיד בכתבה. "אל תכתוב שאומץ לחרדים אמר דבר כזה או אחר, משהו בומבסטי כמו שעיתונאים אוהבים לעשות ולעשות מזה כותרת, כי אני לא מתכנן לחזור לעשות עבודות בקרית ספר. אני יכול להתראיין כאחד שהיה חלק בסצנת הגרפיטי, אבל אני לא הנושא העיקרי. שים אותי אחרי אנשים אחרים שדיברו". הנה אני מקיים את ההבטחה.
אוקי. הנה סוף סוף אנחנו מדברים. אתה כן זמין, אתה לא זמין. מה הסיפור?
"הסקרנות הרגה את החתול. מידי תקופה אני נכנס לדף הפייסבוק לראות. מתוך סקרנות, מתכתב קצת ואפילו עוזר לקצת אנשים. אבל אני לא פעיל".
מה הסיפור שלך אומץ לחרדים?
"שלי? נגיד ככה, לא סיפור הצלחה".
למה ככה?
"כי בקנה מידה של שנים, לא הצלחתי לעשות משהו משמעותי".
באמת חשבת שאם כמה כיתובים על הקיר תצליח לגרום לשינוי?
"תראה. כשהתחלתי לא חשבתי על שינוי ומחאה כל המילים הגדולות האלו. התחלתי מתוך תסכול עצמי על דברים שכאבו לי. היה לי חבר שפתח לי פייסבוק ושם זה תפס ועשה המון רעש, קיבלתי את ההרגשה שאני עושה משהו משמעותי. היה שבוע אחד שפנו מ3 ערוצי טלוויזיה וביקשו ראיון ובהחלט היו תכניות. היה עם יגאל מוסקו שזכור לי מאוד לטובה ועם טלי פרקש בויינט ועוד הרבה אבל בפועל זה נגמר בקול ענות חלשה".
זה בהחלט עשה הרבה רעש. אגב, יהיו שיגידו שזו היא אומנות מחאה אמיתית.
"אכן כן. אני קצת מפחית בעוצמת הרעש כי טוב לי עכשיו עם השלווה. במחשבה שניה האפקט וההשלכות היו גדולות אבל זה גם בזכות האתר שאתה כותב בו. וזה המקום לאמר שאני לא מוחל למי שפרסם בזמנו את הידיעה שפגעה בי מבלי שהוא בירר את הדברים. ואם כבר מדברים אשמח לנצל את הבמה שלך להתנצל מעומק הלב בפני אותו יהודי יקר ממודיעין עילית בו פגעתי בטעות ולהתנצל בפני כל אדם אם חס וחלילה פגעתי".
להתנצל אומר להתחרט?
"יש שכן ויש שלא. לא בטוח שהייתי חוזר על כל מה שכתבתי ואמרתי אז. אבל זה היה הכאב והחשיבה שלי אז. בפועל רוב הבעיות והתסכולים נובעים ממציאות לא בריאה שכל רב שפוי יסכים שצריך לשנות ולתקן, הוויכוח הוא על הדרך ועל המחיר שצריך לשלם".
מה קרה אם אותו אדם יקר ממודיעין עילית שאמרת שפגעת בו?
"צילמתי אדם ליד כיתוב גרפיטי שלי בכניסה לבית כנסת היכל יצחק. הוא ראה אותי מצלם והצדיע בחיוך לתמונה. אחרי תקופה פרסמתי את התמונה בדף הפייסבוק בלי שכתבתי שזו תמונת אילוסטרציה. האתר פרסם את זה כעובדה שאותו אדם הוא אומץ לחרדים ואותו אדם ניזוק בצורה משמעותית והגיש תלונה במשטרה. במשך 3 ימים הייתי שבר כלי. על החורבן שגרמתי בטעות לאותו אדם וגם שחששתי שבכל רגע יבואו שוטרים לדפוק לי על הדלת. בכיתי לאותו אדם בטלפון שירחם עלי.
הסיפור הזה נגמר בעזרתה של האומנית דינה שגב שתיווכה בינינו כך שהלכתי לבוררות אצל דיין שפסק לטובתו סכום כספי גדול, על הנזק והעוגמת נפש. חוץ מהכסף המשפחה שלי נפגעה כשהבינו עד כמה גדולות ההשלכות של המעשים שלי".
ואוו. אז לא הייתי מזלזל בהשפעה של העשייה שלך אם אלו ההשלכות.
"נכון. אני יכול לתת לך הרבה אנקדוטות על דברים שקרו. על נער שהתגייס. על נער שהלך לטיפול בעקבות קשיים בענייני קדושה. על משפחה שאימצה כלב. על מעבר בין עבודות".
נחמד.
"לא מתיימר להיות יותר מנחמד".
אתה חרדי?
"הייתי חרדי קלאסי. אברך רגיל במודיעין עילית. כיום כבר לא".
לא מה?
"לא אברך. לא גר במודיעין עילית. אולי זה הסיבה שגם הפסקתי עם הביקורת שלי. זה ישמע קלישאתי אבל הביקורת שלי תמיד באה מאכפתיות. אני לא חושב שמישהו מבחוץ יכול לבוא ולהגיד לנו מה אנחנו לא בסדר והנה עכשיו שאני בחוץ. אומנם יהודי שומר תורה ומצוות אבל כבר לי חי את הצ'ולנט ובאמת לא חושב שזה תמיד מקומי להגיד לאנשים מה לעשות".
לא חושב שאמרת לאנשים מה לעשות.
"נכון. ובכל אופן הייתה המון ביקורת. הייתה לי ואני העברתי אותה בדרך של ציניות. של תחכום".
והיום אין לך ביקורת?
"אוהו יש. אבל לפעמים קצת הרגש כהה בעקבות כל מה שקורה. נהיים אפאטיים וזה נורא. אני כן חושב שסוג של השלמתי עם עצמי קצת. פחות כועס וזועם. אולי טיפה התבגרתי. וכשאני טיפה בחוץ אני משלים עם המציאות החרדית. שזקוקה להמון תיקון, אבל תרופה צריכה להגיע עם שתיה מתוקה. בוא נגיד, לא חושב שאף אחד אף פעם לא שינה משהו בגלל שאמרו לו שהוא טועה, צריך להגיד לו אותי יש דרך נכונה יוצר לעשות דברים. זה הבעיה של הפוליטיקה. כולם מרוויחים רק מבומים ופיצוצים".
יש את משל העכברים. גם בעלת הבית וגם החתול מנסים לתפוס את העכבר אבל בעוד בעלת הבית רוצה למגר אותם, החתול רוצה שיהיו כמה שיותר. פוליטיקאים רוצים כמה שיוצר עכברים, צרות, בעיות עם חרדים בכל נושא אקוטי. גיוס לימוד צורה. אני רוצה שקט ושלווה. תמיד יכול לצייר ציורי נוף".
מגדיר את עצמך כחכם?
לא חושב שיש לי איזה גאונות מיוחדת. אבל טיפש אני לא. וכן, אני היחיד שעשה איפה שאף אחד אחר לא עשה. תמיד יש את אלו שאומרים: חוכמה גדולה, גם אני יכול לעשות את אותו דבר. נכון, אבל לא עשית".
מה תכלס, אתה רואה את עצמיך חוזר לזה?
"במודיעין עילית אני לא עושה יותר גרפיטי. למרות שמעולם לא תפסו אותי אפילו ששכרו בלש פרטי, אבל אני התחייבתי להפסיק שם.
מה שכן, היצירה והמחאה עדיין בוערת בי. אז דבר ראשון אני עדיין עושה ופועל ואפילו מצליח להשפיע ולשנות בדרכים אחרות. לא הכל חייב להיות חתרני, אפשר גם בדרך המלך. יש גם דברים שניסיתי ולא הצלחתי כמו כתיבת סיפור חצי מדומיין על אדם שמבוסס על חוויות שלי בתל אביב. התחלתי לכתוב בפייסבוק זה זכה לתפוצה רבה אבל זה דורש המון אנרגיה וזמן וזה לא שיש לי את הזמן והכסף בשביל זה, כך שעצרתי.
מה שכן מידי פעם אני מקבל בקשות ליצירות. מאז אותו מקרה שקרה לפני שבע שנים לא נגעתי בצבע. לא במכחול ולא בספריי צבע. נפשית הייתי אטום. ולמרות שפנו אלי מגלרייה שמישהו רוצה ציור שלי ושבתוך הלב היה בא לי. לא הייתי מסוגל. עכשיו אני חושב על זה מחדש".
רגע רגע. כל הראיון הזה אתה מסכים לעשות בשביל שתרצה גם שאתה מפרסם באיזה תערוכה. כסף, הכל בסוף כסף?
"לא, לא לא. כסף מעולם לא היה המניע העיקרי שלי. גם עכשיו לא. תדע לך שיש לי אישור כתוב מעיריית תל אביב שמבקשים ממני לבוא לתקן ציור שלי שהושחת בפלורנטין. היה גם מישהו שהציע לשלם לי על העבודה. אומנם לא הרבה כסף, אבל לשלם. תכלס לא הייתי מסוגל. אבל הזמן עושה את שלו. אולי הגיע הזמן לאומנות מחאה חיובית, לא על מה שרע אלא על מה שטוב.
הכל עניין של זווית ראיה. קח את כל המחאות וההפגנות. למי שלא אכפת קם והולך. יש סיפור על אדם שכשהצאר לקח לו את הילדים לצבא, הוא זרק את התפילין על הרצפה. ואמר הצדיק שזה מראה שהוא יודע שהקדוש ברוך הוא עומד מאחורי ההתרחשות. כשכבר לא כואב סימן שהעסק מת. אז נכון שהמון מלחמות באות כביכול לשם שמים ונכון שכל אחד בטווח שהוא צודק במאה אחוז, אבל לאנשים אכפת. אם הייתי יכול לקחת את המסר הזה ולצעוק אותו על הקנבס אתה יודע כמה חזק זה.
נו ואיך אתה מעביר את המסר הזה?
"אוו זאת תמיד שאלת המיליון דולר. בנקסי הוא אמן דגול כי הוא יודע איך להעביר את הנקודה הכואבת. צריך גם את הכאב, גם את העשייה וגם את הטכניקה. בטכניקה יש טובים ממני. אבל בכאב ועשיה אני חזק".
אוקי, לסיום. מה חשוב לך להגיד?
"תמיד חלמתי לפרוץ לאיזה אתר ולמלא את כולו בכיתוב בלה בלה בלה בלה. את תעשה את זה למשפט הסיום שלי. זה מתאר הכי טוב את כל מה שאני רוצה להגיד".
ואללה איזה אומץ לחרדים זה. מצחיק. ובכל אופן איזה כלל לחיים, עצה, רעיון תובנה. משפט של אומץ. פתגם למגנט?
"ידידי אל תיקח את עצמך ברצינות רבה מידי. אני יכול רק לאמר לך שתמיד הייתי אומר שאומץ זה לא אני אלא זה אתה. אגב כשכתבתי חרדים לא בהכרח התכוונתי למגזר. התכוונתי מלשון חרד - מפוחד. אז כל מי שמפוחד מקווה שיהיה לו אומץ לעשות את מה שטוב לו. בטוח שכל אחד יכול לחתום על זה".
פרקים נוספים בסדרת זמן אומנותינו:
גוי שיצייר אישה מדליקה נרות שבת, זו אומנות יהודית?! | מוטה ברים בריאיון חג מרתק
מהחיידר בסאטמר לגרפיטי באומן | האמן מוישי קופמן וציורי הקיר
תחביב שהפך להצלחה: התחום המפתיע בו בחר האברך החסידי לעסוק אחרי חתונתו