הרצוג ב'יד ושם': "אין רשע דומה לנאצים - השאירו את הימים האלה מעבר לכל מחלוקת"

במהלך נאומו אמר הרצוג כי "אין רשע דומה לנאצים, השאירו את הימים האלה מעבר לכל מחלוקת"

הנאום המלא:

ברגע הזה - רגע של הוד, של חסד ושל אמת -אפשר לשמוע ממש את פעימות הלב של אומה שלמה, שעומדת בפני שבוע "הימים הנוראים" שלה – שבוע שמתחיל היום, ויסתיים במוצאי יום העצמאות השבעים וחמישה של מדינת ישראל. אבל השנה היא לא שנה רגילה. ויום הזיכרון הזה הוא לא רגיל. השנה התחושות מעיבות, הכתפיים שחוחות, כמו מעידות על כובד המחלוקת שרובצת עלינו. אני פונה אליכם – אזרחיות ואזרחי ישראל, בתפילה זכה, שנשאיר את הימים הקדושים האלה, שמתחילים הערב ומסתיימים ביום העצמאות, מעל לכל מחלוקת; ונתייחד כולנו, כתמיד - בשותפות, באבל, בזיכרון.

על שש מילים אני מבקש לדבר כאן היום, שש מילים בלבד: מוזיאון הגולגולות והשלדים של הגזע הנכחד. של העם היהודי. זִיגְבֶּרט, זיגי, רוזנטל היה בן ארבעים בדיוק כשנולד דני, בנו הבכור, בקיץ של שנת 1939, בברלין שבגרמניה הנאצית. התמונה הזו היא תמונה נדירה, שלהם יחד. רגע קטן, זך וטהור; בטרם ייחרב עולמם. אב הנושא בזרועותיו את בנו, את יחידו, אשר אהב. רגע לפני שהוא נעקד בידי קלגסי השטן, שמניפים את המאכלת, ושולחים ידם אל הנער. אפשר ממש לראות, לשמוע, לחוש - את הרוך על פניו של האב. את צחוקו של התינוק. התמונה שרדה. אבל גיבוריה לא. באמצע חודש מרס 1943 נשלחה משפחת רוזנטל, אבא, אימא וילד קטן, בטרנספורט לאושוויץ. דני ואימו, אֶרְנָה, נשלחו היישר לתא הגזים. דני, היה אז בן שלוש שנים ושמונה חודשים.

סיפורים רבים אודות השואה מסתיימים כאן. הרוע הזה, לבדו, מחריד את כל אשר נשמה באפו. אלא שבמקרה של זיגי רוזנטל לרוע הנאצי לא היו גבולות. הוא לא היה בנאלי, הוא היה אינסופי. זיגי נשלח לעבודות כפייה. על זרועו השמאלית קעקעו הנאצים את המספר 107933.

כעבור מספר חודשים הוא נלקח להשמדה, במחנה נצוויילר-שְטְרוּטְהוֹף (Natzweiler-Struthof), על אדמת צרפת; במה שהיה לפרק הפתיחה של תופת האימה, ששמה: מוזיאון הגולגולות והשלדים של הגזע הנכחד. זיגי רוזנטל, אבא של דני הקטן, היה אחד משמונים ושישה קורבנות אדם, יהודים, שאברי גופם הפכו לכר ניסויים של אנתרופולוגים נאצים שחיפשו אחרי יהודים, ששלדם, אפם, אוזניהם, מבנה הגולגולת שלהם ותווי פניהם, יביעו את תורת הגזע, טוב יותר ממילים. זיגי וחבריו היהודים –נלקחו, עונו ונרצחו – בתא גזים צפוף וקטן, רק כדי שאיבריהם יהיו מוצגים לראווה במוזיאון הגולגולות והשלדים של הגזע הנכחד. מוזיאון זוועות שתכננה המפלצת הנאצית, באוניברסיטת הרייך בשטרסבורג שבצרפת. אוסף איברים של בני עמנו, אחינו ואחיותינו; שגופם נחתך, בותר, וחלקיו הוכנסו אל מבחנות ובקבוקי זכוכית, לתצוגה מסודרת ומקוטלגת. פעם אחר פעם אחר פעם – חוללו גופם וכבודם של קורבנות הפשע הנורא והחשוך הזה. במחנות, בתא הגזים, ואפילו בפקולטה לרפואה. "שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם... וְאֵין קוֹבֵר".

"מוזיאון הגולגולות והשלדים של הגזע הנכחד", שיקף כיצד באכזריות מקפיאת דם, הנאצים חשבו גם על היום שאחרי. יום בו לא תיוותר ולו נפש יהודי אחת על אדמת תבל.

וכיצד יכיר העולם "הנאור", "הנקי" מיהודים, את הגזע הנחות שֶׁנִּכְחַד? כיצד יידעו אנשי הגזע העליון, כי מוצדק היה לבער את תתי האדם מן העולם האנושי "הטהור"? המוזיאון היה אמור לספק תשובה לשאלה הזו. הוא היה סופו של הפתרון הסופי. היה לפרויקט הזה מפקד: פרופסור אוגוסט הירט. רופא, אדם שנשבע להציל חיים; ובאופן מעורר חלחלה – הפך את אוסף איברי היהודים למפעל חייו. אנשיו ביצעו מדידות על מאות אסירים ואסירות באושוויץ, בטרם פסקו על אלה שגופם ייחתך, יבותר, וחלקיו ייכנסו אל מבחנות ובקבוקי זכוכית, לתצוגה מסודרת ומקוטלגת באוסף, עבור מבקריו העתידיים.

שמונים ושישה עולמות - עולמות של אהבות, שמחות וחלומות, שהפכו לאיברים כרותים. "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתָם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה". ולא נמצאה להם מנוחה נכונה. הרצח המחריד, המעוות, החולני, לצורך תצוגה ראוותנית – ממחיש את שאול התחתיות שכמוה "לֹא נִהייתָה וְלֹא נִרְאֲתָה". את מצולות התהום הקודרת ביותר בתולדות האנושות. את הגיהינום עצמו.

אחיותיי ואחיי, בגבורת האדם ובעזרת האל - בנות הברית גברו על הצורר. בגבורת האדם ובעזרת האל -הרוח ניצחה; רוחו של עמנו –שהתרומם בכנפיים מצולקות מתוך המעמקים המבעיתים של השואה – הרוח הזו ניצחה. נס הקוממיות לפני שבעים וחמש שנה - היה לניצחון האור על החושך. קמנו מעפר ואפר. את הטלאי הצהוב החליף דגל ישראל. אש הכבשנים הפכה לאש של יצירה ושל בנייה. הקמנו מדינה לתפארת. ככתוב: "כִּי נִחַם אֲדֹנָי עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלָ‍יִם". שורדי השואה–גיבורי התקומה. בעוצמה שלכם, בבחירה שלכם בחיים – אתם משמשים לנו מקור השראה ותקווה. בכל יום, וגם בעת הזו. אליכם אנו נושאים עיניים. אל אהבת המדינה והארץ שלכם. אל אהבת העם. אל אהבת האדם!

אבוקת הזיכרון, אש התמיד הבוערת כאן ב"יד ושם", למרגלות הר התקומה של מדינתנו, לא תחומה לזמן או למרחב – היא מביאה איתה נצח, וטומנת בחובה משמעות.

עמוד האש הזה, הוא האור שבקצה מנהרת הזוועות של השואה; הוא מוביל אותנו, מחזק אותנו, ולא פחות מכך, מטיל עלינו אחריות -אחריות כבירה. לפני הכול - לעולם לא להיות נתונים לחסדי אחרים. להמשיך לקיים ולבנות בעצמנו את אומתנו ואת מדינתנו היהודית והדמוקרטית, כך שנתעצם ונשגשג כביתו הלאומי של העם היהודי, וכבית אוהב, אנושי, מכבד, חזק ויציב, לכלל האזרחיות והאזרחים בישראל.

אחריות נוספת היא מלאכת הזיכרון, ויותר מכך – מלאכת הלמידה מהזיכרון. זָכוֹר נִזְכּוֹר את אלו שהאמינו באדם, בנפשו, ברוחו, וסיכנו נפשם, כדי להציל ולו נפש אחת; נזכור, ונלמד ממעשיהם. זָכוֹר נִזְכּוֹר את אשר עשה לנו עמלק, את אשר עשו הצורר הנאצי ועוזריו, את הרוע האנושי, מעורר הפלצות; נזכור, ונילחם בשנאה, באנטישמיות ובגזענות באשר הן.

אזרחיות ואזרחי ישראל, השנה, דווקא השנה, אני מבקש להוסיף כאן משהו חשוב. התועבה הנאצית – היא רשע שאין לו תקדים, ואין דומה לו בשום קנה מידה. זה לא עוד רוע. זו אינסופיות של זוועה. עלינו לזכור, לשנן ולהפנים שוב ושוב: אלה - ורק אלה - נאצים. זו – ורק זו – שואה. גם כשאנו בעיצומן של מחלוקות עזות, על גורל, על ייעוד, על אמונה, על ערכים, עלינו להיזהר ולהישמר מכל דימוי, מכל השוואה- לא לשואה, ולא לנאצים. בעיצומו של היום הקדוש הזה, נדמה שגם את המובן מאליו יש לומר: עבור המפלצת הנאצית – העמדות בתוך עמנו לא שינו כהוא זה. התפיסות, האמונות, אורחות החיים – לכל הַשּׁוֹנוּת והגוונים בתוך עמנו– לא הייתה כל משמעות.

עבורם כולנו היינו עם אחד, מפוזר ומפורד בכל העמים, שדינו אחד – מוות וכליה; וגם הניצחון שלנו עליהם ניצחון שמתרחש יום-יום – הוא של עם אחד. שבעים וחמש שנות קוממיות ישראלית אנחנו מציינים בימים אלה. שבעים וחמש שנים של ניצחון, שבהן מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, וְהַחֶבְרָה הישראלית זקופת הקומה, ניצבות ומכריזות בפני המפלצת הנאצית וההולכים בדרכה, גם בדור הזה: לא תוכלו לנו, כי אחיות ואחים אנחנו. כן, אחים שיודעים להתווכח ולחלוק. אבל לעולם לא – שונאים. לעולם לא – אויבים. אנחנו עם אחד ונישאר עם אחד - שאותו לא רק ההיסטוריה הכואבת מלכדת, אלא גם הגורל והעתיד המשותף ומלא התקווה.

יקיריי שורדי השואה, קהל נכבד. פתחתי את דברי הערב במוזיאון הגולגולות והשלדים, ובו אני מבקש גם לסיים, משום שגם שם – עם הנצח הוכיח שאין דבר שיכחידו. רק כעבור עשרות שנים מתום המלחמה, הוחזר לכל אחד ואחת משמונים ושישה הקורבנות - שמם. לוחמי הזיכרון וכבוד האדם; חסידים גמורים - מישראל ומאומות העולם – עמלו על כך במשך שנים ארוכות, ובדרך לא דרך, במאבק אמיץ ועיקש, שגם קיבל הד ציבורי בצרפת ובאירופה כולה – הם הצליחו. תחילה – נמצאו המספרים; אחר כך – אותרו השמות; ואז – השמות היו לאנשים. עם סיפור חיים. עם תמונות.

כך באיחור של שישים שנה – גילתה בפעם הראשונה – הדסה בתה של שרה בּוֹמְבֶּרְג-בִּירְנְצְוָוייג -מה עלה בגורל אימה בשואה. שרה, אימא שלה, שמה אותה בבית יתומים בבלגיה, לפני שגורשה לאושוויץ. כשנפרדו הבטיחה לה שיום יבוא, והן תיפגשנה שוב. שרה לא הצליחה לקיים את ההבטחה. היא נלקחה ונרצחה כחלק מקורבנות מוזיאון הגולגולות והשלדים של הגזע הנכחד.

בתה, הדסה בּוֹמְבֶּרְג, עלתה לישראל בתום מלחמת העולם השנייה. היא נישאה והתיישבה במושב ניר גלים. לבתה הבכורה היא קראה על שם אימה שנספתה במוזיאון הנורא: שרה. שוחחתי השבוע עם שרה פַּסְטֶל-בֶּל, נכדתה של שרה, שנמצאת כאן הערב יחד עם משפחתה. זו התשובה המוחצת ביותר, למי שכינו אותנו – גזע נכחד.

שרה ומשפחתה מגלמים את הניצחון ואת התקווה. ניצחון של עם שזכה לשוב למולדתו לאחר אלפיים שנות גלות; עם שקם משאול התחתיות הנורא ביותר לקוממיות ממלכתית; עם שהתברך בכוחות יצירה אדירים, ופועל לתיקון עולם – כחלק ממשפחת העמים.

עם שימשיך כל עוד רוחו בו, לצעוד ולהכריז, הנני, כאן, עודני חי. עם ישראל חי! יהי זכרם של אחינו ואחיותינו קורבנות השואה הנוראה שמור ונצור בלב העם, מדור דור, ולנצח נצחים.