אפס-טיב: הנופש הגרוע שלי במלון נירוונה

כך התחיל מסע החופשה שלי. טלפון לפני שבועיים למשרד "אפקטיב" בבני-ברק שארגן את הנופש החרדי ופרסם מודעות בכל מקום אפשרי. הבטיחו לנו שירות אישי, "מוצרים רק של בד"צ והרב לנדא" ו"הכל כלול". הכל, כולל הכל.

כטוב ליבנו בהבטחות, יצאנו לדרך. הסעה רשמית חיכתה לנו מתחת לבית בשעה 6 בבוקר. לאחר איסוף של נוסעים מבני-ברק, רמלה וראשון-לציון, הגענו לשערי המלון בשעה 11 בבוקר. עשרות אנשים, חלקם מבוגרים מאוד, נאלצו לעמוד קרוב לשעה בתור, משל היו בתור להנחה בארנונה או לבקשת סיוע מהביטוח לאומי. לא שמעו כאן על מספרים נשלפים? לא שמעו כאן על דאגה ללקוח? על הוספת פקידים והקלה על האנשים המזיעים?

מי לא עצבני כעבור שעה של עמידה מורטת עצבים - שבאה לאחר שעות רבות של נסיעה? זה, מסתבר, לא ממש עניין מישהו בהנהלה שהציבה בקבלה פקידה אחת ושתי מתלמדות.

כשיוסוף הפך ליוסף

מסתבר שבעמדת הקבלה נפרדנו מהישראלים, היות וכל הפרצופים שנראה בימים הקרובים, עד ליום שני בבוקר, הם בחלקם הגדול ערבים (המלצרים).

תודו שזה לא כיף לראות אישה מבוגרת שואלת ערבי היכן יש "גפילטע" והוא לא מבין מה היא רוצה ממנו. וגם היא, לא ממש מבינה מה שהוא משיב. הבחור, מסתבר, בקושי יודע כמה מילים בעברית (בהערת אגב, היה מצחיק לראות על התגים של העובדים שמות כמו "ישראל", "יוסף" ועוד שמות עבריים).

ואם כבר סעודת שבת, במו-עיני ראיתי ערבי שולח את ידו לקערת החמוצים המרכזית ושולף ממנה 2 חתיכות מלפפון. כן, בידיו. אם זה קורה לעיני-כל וללא בושה, מי ערב לנו למה שקורה בתוך המטבח? אני לא מפקפק חלילה בכשרות המהודרת שהבטיחו לנו, אבל זה מטריד. מטריד מאוד.

שקר הכשרות

אפרופו כשרות. הבטיחו לנו בחברת "אפקטיב" שכל המוצרים בהכשר בד"צ והרב לנדא, אז איך בדיוק זה מסתדר עם העובדה שבקבוקי השתיה בסעודות השבת היו בהכשר חת"ם סופר בני-ברק? שוב, אנו לא מזלזלים בכשרות זו או אחרת, אבל אם אנחנו מקפידים רק על ההכשרים שהבטיחו לנו? למה להונות אנשים ששילמו ממיטב כספם על סמך הבטחות? בסעודת יום שבת לא היו בקבוקי שתיה על חלק גדול מהשולחנות. היה צריך לרדוף אחרי מלצר חצי שעה כדי לזכות בבקבוק מים.

חדר האוכל של המלון, קטסטרופה אחת גדולה, בעיניי. כל מי שהיה במסעדה שמתייחסת לעצמה ברצינות, יודע שבכניסה מקבלים אותך בחיוך ומראים לך היכן לשבת, באלגנטיות. בכל ארוחה, אליה נכנסתי, נאלצתי לאתר שולחן פנוי. וכשמצאתי, הייתי צריך להסתובב לא פחות מחצי שעה כדי למצוא מלצר שיסכים לפנות לי את השולחן.

באחת הארוחות 4 מלצרים עשו זאת, כן, כן. אחד ניקה את הצלחות, השני הניח מזלגות וסכינים, השלישי פינה את השאר והרביעי פינה את הכוסות ושאר הזבל שנשאר מהסועדים הקודמים. קודם לכן, התחמקו 3 מלצרים (ערבים) מבקשתי לפנות את השולחן. ואני לא היחיד. כל מי שסעד סביבי, היה כל-כך רותח, שלא האמין שהוא נמצא במלון, עליו שילם טבין ותקילין.

המלצרים כנראה לא עברו קורס אחד ביחס ללקוח. 3 פעמים פניתי למלצר לבקש משהו (בסעודות שונות) ואפילו פעם אחת לא קבלתי את מבוקשי. "באיזה שולחן אתה?", שאל אותי אחד המלצרים הערבים. אחרי שהראיתי, הוא הבטיח שהוא בא לשם "מיד". לא בא ולא מיד.

מחסור בעובדים

הנה מעשה שהתרחש בעמדת העוגות בחדר האוכל. מלצרית שסידרה את האוכל, זוהתה על-ידי אחת הסועדות כמי שעבדה גם באחד מאיזורי הבריכה. "יש לנו מחסור ענק בעובדים, אז כל אחד משלים דברים", הודתה המלצרית בבושה.

אישית, נכחתי באחת הארוחות בעובדים רבים מי יפנה את אחד השולחנות. "למה הכל נופל עליי?", שאלה מלצרית את העובד הערבי בכעס. הכל לעיניי הסועדים, משל היו אחים שרבים בבית.

ומה קורה עם האוכל? המצב גם לא מלבב במיוחד. אותם סלטים (חצילים, חומוס ומטבוחה) ליוו את רוב הסעודות, ללא יוצא מן הכלל, בתוספת שאר סלטים שגרתיים. שום גיוון לא היה, שום יצירתיות, שום תוספות מיוחדות. למשל, בבוקר - חביתות, עוגות, מבחר צנוע של מעדנים וגבינות, ירקות בסיס, פירות ועוד קצת. במלון אחר שהייתי, לא יוקרתי במיוחד, היה שפע של ממש בארוחת הבוקר.

מכונת השתייה, כן, זו שאמורה לעבוד נון-סטופ, עשתה בעיות פעמים רבות. לחצת על קולה וקיבלת מים כהים ללא טעם, לחצת על אשכוליות וקיבלת משקה חמוץ (עובד הגיב: "שבועיים לא הפעלנו את המכונה הזאת..."). מחוסר ברירה לחצתי על מים וקיבלתי מים. ברוך השם.

הכל כלול, כמעט

הדבר המשעשע (במבט ראשון) והמכעיס (במבט שני), היה עמדת נטילת ידיים. במלון יוקרתי זה, אולי מחוסר תקציב, לא היו עמדות מסודרות של נטילת ידיים, עם כיור נורמלי. מה כן? מעין דודי מים מוזרים שנראה שעברו עליהם כמה שנים טובות. לא פחות מדקה צריכים להמתין עד שהספל מתמלא במים. "אני מרגיש בשאיבת מים שלנו", הגדיר זאת אחד האברכים. עכשיו, דמיינו איך זה נראה בליל שבת, כשכולם רעבים ומחכים עד שכל אחד ימלא את הספל.

אחד החסרונות הגדולים ביותר, זה העובדה שאין מזנון של אוכל - אפילו בתשלום - במלון. אם אתה רעב בין הארוחות או אחרי 1 בלילה, אתה מרגיש בכלוב של זהב (ולא, אני לא זללן, במלונות רבים יש קפיטריה עם מזנון בתשלום או מכונת חטיפים פשוטה. וישנם גם אנשים שהתקשו לאכול באחת הארוחות, למשל, מסיבה כזו או אחרת, ורוצים לרכוש חטיף מתוק או מלוח) אין שום חנות באזור. אם אתה ממש רעב, אתה יכול רק לרדת ולאכול גבישי מלח בחוף הים...

לתומי חשבתי שבמלון נקבל גם שירות מעבר לארוחות ולשינה. ביום ראשון בערב, בשעה 12 וחצי בלילה, צלצלתי לקבלה כדי לבקש משהו פעוט עבור רעייתי. לקח להם עשר דקות לענות לי. "למה כזה הרבה זמן?", תהיתי באוזני הפקיד. "אה, קיבלתי פה עכשיו אנשים", השיב לי במבטא כבד ולא-ברור. לשאלתי, הוא ענה "הכל פה סגור, רק בבוקר".

הוא בכלל לא ניסה לברר אם יוכל לעזור בדרך אחרת. על כל אפשרות הגיונית שהצעתי לו, הגיב ב"אי-אפשר" וכדומה. הכל כלול? כן, חוץ מיחס אישי, שירות ללקוח, וזמינות למי שבחר במלון הזה על פני מלונות אחרים.

שיא השיאים היה ביום שני בארוחת הבוקר - הארוחה האחרונה במלון. מלצרים קיבלו את פנינו והיו לפתע אדיבים. אישה עם חיוך מזוייף עברה בין השולחנות וביקשה "משוב" מהסועדים. רמת צביעות פטתית ממלון שזלזל לאורך כל ימי החופשה באורחים החרדים. אני בטוח שאצל החילונים דבר כזה לא היה קורה.

ושלא תחשבו שהכל באמת כל-כך גרוע. האנשים (המתארחים, לא הצוות) היו מעולים, הנוף בחוץ היה מרהיב והמזגן היה מצוין.

בשנה הבאה נחפש מלון אחר.

הטור משקף את דעתו הפרטית של הכותב.