והמשכיל בעת ההיא יידום נוכח ההלם, הזעזוע והצער בעקבות תאונה מחרידה בה ניספו שמונה בני משפחת יראי השם, תאונה אשר הותירה ילדה אחת תמימה אשר ילדותה נגדעה באחת כשרק שאלה בפיה: "ניסיתי להעיר את אבא ואמא, למה הם לא התעוררו?" תאונה אחת בשרשרת של תאונות, אסונות ואבדות מרים ממוות המותירים כל לב דואב ואשר פוקדים בחודשים האחרונים את ציבור יראי השם בפרט ואת העולם בכלל. על כן בחרתי להביא דברים מתוך סרטון "הצעקה" המובא באתר 'ברסלברס' על מהות הצעקה ברגע בו למילים כבר אין כל משמעות. וכך מובאים הדברים:
"אמרו חז"ל שכשם השם גאל את ישראל ממצרים על ידי נאקה כך הוא עתיד לגאול אותנו על ידי צעקה ונאקה דווקא.
צעקה היא הקול הכי פשוט ועמוק המביע צער, מביע כיסופים וזהו דבר שכל אחד יכול לעשותו. אין כוחנו אלא בנקיטת אומנות אבותינו מדור דורים לזעוק ולהריע כדברי הרמב"ם בהלכות תעניות, 'מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור'.
ישנה הרגשה שהגענו לאיזשהו קצה, יש פה סוף של תהליך, חוויה של מצוקה זה כשיש הבנה שהשלב הקודם הסתיים והשלב החדש לא הגיע. בלידה כששואלים את האישה איך את מרגישה והיא עונה שכואב לה ויש לה צירים ונראה לה שהיא תיכף יולדת יודעים שהיא עוד לא יולדת, שיש לה עוד זמן אבל ברגע ששואלים אותה מה קורה איתה והיא רק צורחת וצועקת אאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההההה!! אז יודעים שהנה עכשיו זה מגיע, עוד רגע יצא התינוק.
והשלב בין המדרגה שהסתיימה שזה ההריון לבין תהליך הלידה שעוד לא הגיעה זהו שלב בו יש כאב גדול שמילים לא שייכות בו, המילים הסדורות, מילים של דת, של טעם, רק זעקה מעומק הלב אל השם זה ההבנה שכל המציאות הגשמית, שכל העצות, כל הסיבות וכל הדברים שהכרנו על פי טבע הם כולם לזמנים הרגילים, הם כולם לזמנים בהם עוד איכשהו יודעים מה לעשות, אבל כשהשלב הסתיים לגמרי והנשמה מרגישה שהסתיים אז יש את עניין הצעקה.
הזמן של אחרי חצות לילה זהו זמן שיש בו ירידה של שפע גדול מהשמיים וזהו הזמן להתכנס ברבים ולצעוק אל הקדוש ברוך הוא שאנו רוצים אותו, שיבוא וימליך עצמו על העולם, הצעקה משחררת הנפש ופותחת מרחב אחר. הקב"ה יודע את תעלומות הלב של כל אחד, איך הוא היה צריך לצעוק ואיך הוא היה רוצה לצעוק ואף על פי שאנחנו לא צועקים בכלל או לא צועקים כמו שהיה ראוי שנצעק אף על פי כן הקב"ה שהוא יודע תעלומות שומע אותנו ומחשיב לנו את הצעקה כאילו זאת הייתה הצעקה שלנו מסוף העולם ועד סופו שהיה ראוי שנצעק.
ישנו העולם עד הצעקה ויש את העולם מרגע הצעקה והלאה, לכל אדם יש את מקומו בצעקה, המקום הפנימי שלו פשוט לבוא ולצעוק "ותעל שוועתם השמיימה" וזוהי תחילת הגאולה.
ובתפילה שחיבר במיוחד ר' חיים עזרא הכהן "החלבן" לעניין הצעקה: "אל מלא רחמים יושב על כיסא רחמים המנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים, פתח שערי רחמים ותיכנס לנו לפני ולפנים משורת הדין, שלח לנו את משיח צידקנו ברחמים במהרה אמן! וזאת התפילה מצאתי אותה בדרך לא דרך לכן אנחנו רואים שרחמי השמיים עוזרים ואתה תעזור לנו שתקבל תפילתנו ברצון ברוך שומע תפילה אמן"
ואנו שראינו כדברי נבואות אחרית הימים בהם אסון רודף אסון וכל העולם רועש וגועש כמרקחה אחת גדולה, כל שנותר לנו זה לצעוק אל השם מעומק הלב והכליות, צעקה ללא מילים, ללא שכל, ללא סדר שיבוא כבר משיח צידקנו ויגאלנו וכנאמר בתפילת קדושה של שחרית:
מִמְּקוֹמְךָ מַלְכֵּנוּ תּוֹפִיעַ וְתִמְלוֹךְ עָלֵינוּ כִּי מְחַכִּים אֲנַחְנוּ לָךְ
מָתַי תִּמְלךְ בְּצִיּוֹן בְּקָרוֹב בְּיָמֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד תִּשְׁכּוֹן
תִּתְגַּדֵּל וְתִתְקַדֵּשׁ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ לְדוֹר וָדוֹר וּלְנֵצַח נְצָחִים
וְעֵינֵינוּ תִּרְאֶינָה מַלְכוּתֶךָ כַּדָּבָר הָאָמוּר בְּשִׁירֵי עֻזֶּךָ עַל יְדֵי דָּוִד מְשִׁיחַ צִדְקֶךָ
יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ.