אלוקים לא רצוי במדינת ישראל / דעה

העניים ההגונים שהוזמנו לסעודת החתונה, רעבים היו. הם לא הצליחו להתגבר על רעבונם, וחיש מהר, ועוד לפני מעמד החופה, נטלו ידיהם לסעודה, הסבו לשולחן העמוס בכל טוב, והשקיטו את קיבתם המקרקרת.

נעביר פוקוס שוב לכיוון האפריון, שם כאמור, הכלה מצפה לבא החתן. אבל.... לפתע פתאום – שוד ושבר: החתן, עקב סיבות מסתוריות ובלתי מובנות, מודיע בהפתעה על הסתלקותו מן החתונה, על אי נכונותו להתחתן, והוא פשוט עוזב את אולם השמחה, ונעלם..

האיך נהפך לאבל מחולנו, שבת משוש ליבנו. הקרואים לחתונה, שלא לדבר על הכלה עצמה וכל המחותנים פלצות אחזתם, אלם והלם שהסתיימו בהתיפכות היסטרית.

העניים אמנם סיימו את סעודתם, ברם מיהרו לנטוש את המקום בתדהמה ובחפזה. כפי שכתבנו, עניים הגונים היו, הם אמנם הזדרזו לברוח חיש מהר ולהיחלץ מן המבוכה הנוראית, אבל זאת הם עשו – לא לפני שהודו לה' על האוכל שאכלו, קרי; בירכו ברכת המזון.

כיצד ניתן לברך ברכות הנהנין אחרי סעודה טרגית שכזו? זו אכן, התלבטות, דילמה לא פשוטה. אבל ההלכה אינה זזה ממקומה: אכלת 'כזית' מן הפת, "אכלת ושבעת" – אתה חייב מדאורייתא להודות לה' על כך, ולברך ברכת המזון! "שבע ברכות" כבר לא יברכו בסעודת "החתונה" הלזו, אבל על עצם האכילה חייבים גם חייבים להודות ולברך.

הם אמרו לקב"ה: "שלום, ולא להתראות..." (עפ"ל).

"בארץ ישראל קם העם היהודי", נאמר ב'מגילת העצמאות'. כך הכריזו ב"חתונה" של הקמת המדינה אשר התקיימה ב'מוזיאון תל אביב' ביום ה' אייר תש"ח. . ב"חתונה" הזו כמסתבר ה"חתן" היינו הקב"ה לא נכח. פשוט לא איפשרו לו להיכנס, כתשובת הרבי מקוצק לשאלה "היכן נמצא הקב"ה?" – שהקב"ה שרוי "בכל מקום שנותנים לו להיכנס..".

מה נעשה ובן גוריון לא חפץ היה בקב"ה. הוא ית' קבע אמנם שעם ישראל מתחיל לתפקד כעם במלא מובן המילה - מעת מתן תורה. ואילו בן גוריון וחבריו רוח אחרת הייתה עמם; אליבא דדידם – "בארץ ישראל קם היהודי ובה עוצבה דמותו הרוחנית".

במקצוע 'גיאוגרפיה' היה לי הכותב ציון לא רע, ומשום מה לא זכור לי כי הר סיני מיקומו בארץ ישראל, הווי אומר; עם ישראל לא קם בארץ ישראל. עובדה. גם 'התלמוד הבבלי' לא היה בארץ ישראל אלא בעירק (בבל), וגם הרמב"ם לא כתב את ה'יד החזקה' בארץ ישראל. ( רק אלה צנתרי ד"דהבא": ס. יזהר, עמוס עוז, א"ב יהושע, דויד גרוסמן – כתבו את 'תורתם' בארץ ישראל... וכך התממש בעוה"ר 'חזון הנביאים': "ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה").

כי אצל בן גוריון כמו אצל שאר ראשי התנועה הציונית, מה שעושה אותנו לעם – זהו השטח הפיזי ששמו 'מדינה' – הפיסה הגיאוגרפית המשותפת שיש לעם, כך זה ברוסיה, באנגליה, בצרפת ובכל עם נורמאלי בעולם. אבל כידוע ומפורסם אנחנו עם במפורש לא שגרתי, לא נורמטיבי, ולפיכך אומר רבנו סעדיה גאון כי "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", כלומר, רק מכוח התורה-מכוח נותן התורה ("אורייתא וקודב"ה כולא חד") אנחנו ראויים לתואר 'עם', במילים אחרות: מעמד הר סיני הוא הבסיס היחידי והבלעדי לעם ישראל.

אין אצל עם ישראל משמעות לחרות פיזית ללא גאולה רוחנית. ביציאת מצרים נאמר "שלח עמי ויעבדוני", "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", אם לא המטרה של נתינת התורה, אין גם טעם ליציאת מצרים. טול את הבסיס הרוחני-התורני מן הבנין, הרי זה כבנין ללא יסודות עם כל המשתמע מכך.

"בית יעקב לכו ונלכה" – דוקא כאשר מתקיימת הסיומת של הפסוק; "..באור ה'". . . כאשר חסרים, ויותר נכון מתעלמים במכוון מ-"אור ה'" – או-אז זו אך שאלה של זמן שהסדקים בקירות יתגלו, ואז תלמידי תיכון של "מדינת תל אביב" - צופים בהצגה ב'תיאטרון הקאמרי' משמיעים קריאות הידד לשחקנים המגלמים את... דמויות הנאצים ימ"ש. כן קוראים נדהמים, זה התרחש השבוע – בפרק הזמן שבין 'יום השואה' ל'יום הזכרון', כאמור, בתל אביב של הרצל.

זה שהמדינה כמדינה מצירה את צעדיה של דת ישראל, של תורה ולומדיה, זה שהמדינה הורסת ישובי ישראל, עוקרת יהודים מאדמתם ומעבירה אותה לגרועים שבשונאים – כל אלה אינם 'קלקולים' מקומיים, ארעיים, גרידא, אלה תוצאות טבעיות הנובעות ממהות, מהבסיס האידיאולוגי של המדינה אשר הוקמה במתכוון בהפניית גו מוחלטת למלכות שמים.

העיוותים המתפרצים דבר יום ביומו אינם איפוא נקודתיים או/ו מקריים, אלא זהו פועל יוצא והגיוני של השבר והרקב ביסודם של הדברים, בעצם הלוז של האידיאולוגיה, כל אלה היו צפויים וחזויים מראש! כאשר המדינה בהתייסדותה מסלקת את "החתן" היינו את השי"ת מ"החתונה", כאשר במגילת העצמאות כתוב כי המדינה קמה "לאור חזון הנביאים", בה בשעה שהנביא יחזקאל מכריז ומנבא דבר שמנוגד לכל ה'ערכים' של דמוקרטיה ותרבות שלטון, וכך מתריע הנביא: "וְהָעֹלָה, עַל-רוּחֲכֶם–הָיוֹ, לֹא תִהְיֶה: אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים, נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת.... חַי-אָנִי, נְאֻם אֲדֹנָי אלוקים: אִם-לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה...אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם". התעלמות מתוכחת נביא ה' משמעותה 'כלה' (עם ישראל) ללא חתן (הקב"ה), ו"חתונה" שכזו היא מאד טרגית.

איברא שה'ציונים' מאד 'אוהבים' את הנביאים ישעיהו וירמיהו כי נביאים אלה מוכיחים את העם רבות על עושק עניים ומטיפים למה שמכונה 'זכויות סוציאליות', אבל יש לזכור כי לא רק ישעיהו וירמיהו היו נביאים, 'גם' יחזקאל בן בוזי היה נביא, והוא מדבר בפירוש על 'כפיה דתית' 'קיצונית' ע"י בורא עולם מנהיגו

צריכים אמנם להודות לה', כיצד?

אמנם, העניים שהשתתפו בסיפור המשל שלנו הנ"ל, צריכים לברך ברכת המזון, קרי, בכללות צריכים אנו להודות לה' כי זכינו להתגורר בארץ הקודש, כי שלוחי ההשגחה העליונה היינו חיילי צה"ל עומדים ואף במסירות נפש ראויה להוקרה מאין כמוה על הגנת עם הקודש וארץ הקודש, ובכך הם ממלאים את הפונקציה של "זבולון" בהסכם "יששכר וזבולון" כאשר זה האחרון, היינו לומדי התורה, בזכות שקידתם ועמלם בתורה מתקיים מאמרם ז"ל; "תורה מגנא ומצלא" (הורה מגינה ומצילה), ועל כל זאת אנו אכן מודים יום להשי"ת; "על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים", ברם, עקב הטעמים דלעיל, אין אנו מייחדים את ההודיה לאותו יום המאזכר את החתונה ללא החתן.

כי, הכיצד יכול יהודי ירא ה' ואף ברמה הנמוכה ביותר המאמין ש"אין לנו שיור אלא התורה הזאת" – לומר 'הלל' ביום בו אביו שבשמים סולק בפרהסיא ובבושת פנים. מדוייק יותר, יום בו "העמידו את הקב"ה בפינה" – ב..'משרד הדתות', "הדתות" לשון רבים כלומר, בין שאר הדתות (להבדיל אא"ה) העניקו ברוב טובם מקום מסויים גם לדת היהודית, וגם כאן – יותר ויותר נותנים אפשרויות לרפורמים להשתחל גם ל'חלקת אלוקים' הזעירה הזו!

בקיצור "שכינתא בגלותא", הכניסן את השי"ת אשר עשה לנו את כל הניסים והטובות – לתוך צינוק הגלות הרוחנית של בקושי פינה במשרד הדתות, וכל זה התרחש ביום ה' באייר – ועוד אומרים על יום זה 'הלל'.. תמה תמה אקרא!

לדאוג לחיזוקה של המדינה

חז"ל מצווים אותנו "חמרא למריה - טיבותא לשקיא", כלומר שהיין אומנם שייך לבעל האולם, אבל שר המשקים-המלצר הוא זה שמחלק את היין, ואשר לכן יש לעודדו ולחזקו. ואף בענייננו, כולנו מעוניינים בחיזוק המדינה במובן הגשמי והפשוט ביותר - בחיזוק בטחונה, כלכלתה וכו' וכו', כי, זוהי המציאות: אלה הכלים הגשמיים שנתנה לנו ההשגחה העליונה בתקופה האחרונה של הגלות, ולפיכך, עפ"י תורה שומה עלינו להיות אזרחים נאמנים עם כל המשתמע מכך, וכך הורונו רבותינו אשר מפיהם אנו חיים, וכפשוט. ובנפשנו הוא. ברם מכאן ועד היסחפות, והגדרתה של המדינה שהוקמה על יסודות של קריאת תיגר באלוקי ישראל – כ'אתחלא דגאולה' – המרחק הוא רב, כל מהותה של הגאולה היא יציאת השכינה מהגלות, ועד לשיא של "ומלאה הארץ דעה את ה'" – ובודאי שלא ההיפך ח"ו.

עכ"פ תורתנו הק' תובעת מאיתנו לעשות 'השתדלות' ו'כלי' בדרכי הטבע וממילא בנתונים הקיימים כולנו מעוניינים בחיזוקה של המדינה, ולמותר לציין, כי זהו לאפוקי מהני רשיעי המורדים בגדולי ישראל וראויים הם לתואר 'מחריבי קרתא'; קבוצה קטנה, הזויה ורעשנית, המתחבקת עם שונאי ישראל ימ"ש, הזוכה לתשומת לב בתקשורת הצהובה, ואשר חרף הופעתם-תחפושתם 'החרדית' - הוציאו את עצמם בכך מכלל ישראל, לרבות מכלל שלומי אמוני ישראל.

זאת ועוד והוא העיקר; פשיטא, שחובה כפולה ומכופלת עלינו, לעשות ככל שביכולתנו לקרב את ליבותיהם של ראשי המדינה, (היהודים שבהם) לאבינו שבשמים, שהרי בבני אברהם יצחק ויעקב עסקינן, וברובם, אין הם אלא בבחינת 'תינוקות נשבו', וזאת, להבדיל מאבותיהם הרוחניים 'אבות הציונות' שהיו תוצר ישיר של 'ההשכלה' הארורה – ששנו ופירשו, כי אלה 'האבות' – רובם למדו ב'חדרים' ואף בישיבות. ובמילא היו הם ברובם בהגדרה של "יודע את קונו ומתכוון למרוד בו". ומהאי טעמא אכן, לחמו בהם בשעתו גדולי ישראל בשצף קצף ובאופן של "שמאל מרחקת".

דעת הרב קוק

וזאת למודעי, שאף הגראי"ה קוק זצ"ל התבטא בחריפות נגד מייסדי הציונות, כגון, במכתבו (מערב סוכות תרס"ג) לאחיו ר' שמואל בו הוא נוזף בו על כך ששיגר לו כרטיס של ברכת 'שנה טובה' עם תמונותיהם של הרצל ונורדאו (זה האחרון היה סגנו של נורדאו ב'הסתדרות הציונית'), וכך כותב הרב קוק בתגובה על משלוח תמונותיהם שלתיאודור הרצל ומקס נורדאו: "התמונות של ד"ר ה. (הרצל) ונ. (נורדאו) הוא תועבת נפשי ונפש כל מי שיש בו זיק יהדות, ואין כדאי להתפאר ולהתברך בפסלו של אותו רשע" ('אגרות ראי"ה', ח"א, עמ' יג).

חשוב לציין, שלא כדעת הטועים; הרב קוק זצ"ל נסתלק לבית עולמו כ-13 שנים לפני קום המדינה, ביני לביני התרחשה השואה האיומה, ואח"כ הוקמה המדינה כאשר, כאמור, באופן מוצהר היא מתעלמת מבורא עולם ומנהיגו, לגמרי לא ברור איפוא כי הרב קוק אילו היה חי כיום, היה מוכן להיות שותף להגדרת המדינה – כ'ראשית צמיחת גאולתנו'.

הלוואי ויזכנו אבינו שבשמים ב'אתחלתא דגאולה' האמיתית, וזה יתקיים כאשר יתקיימו הנישואין האמיתיים בין ה"חתן לכלה" בין ישראל לאביהם שבשמים, וכאשר 'טבעת הנישואין' האולטימטיבית תהיה: הצהרת אמונים טוטאלית לקיום חוקת התורה זו שבכתב וזו שבעל-פה – באהבה רבה, ואו-אז, ורק אז, יתקיים היעוד: "ישיש עליך אלוקיך כמשוש חתן על כלה".

מילה טובה על בן גוריון

באווירת חג פסח שזה עתה נפרדנו ממנו, נזכיר שוב את הבדיחה העממית המסבירה מדוע בכל שנה יוצאות הגדות חדשות של פסח? "כי 'הרשע' שבהגדה דאשתקד, השנה הוא כבר..'צדיק'".

ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, הרי לא היה בדיוק 'ירא שמים מרבים' בלשון המעטה; לא הקפיד להניח תפילין דרבינו תם ואף לא של רש"י... קרי: היהודי הזה לא רק שלא היה דתי, אלא היה בבחינת כופר ואפיקורוס; הוא דבק מבחינה תרבותית בתנ"ך בלבד, ובמוצהר; כפר בתורה שבעל-פה (עפ"ל).

והנה, נתפלא אולי להיוודע ל'סקופ' הבא: לפני למעלה מ-50 שנה פנה כבוד קדושת הרבי מליובאוויטש זי"ע במכתב לאחד מראשי מפא"י חה"כ אברהם הרצפלד שיפעל למען הקמת כפר חב"ד ב' (בנוסף על כפר חב"ד המקורי).

הרצפלד שגם הוא לא היה דתי נענה בהתלהבות לבקשת הרבי, אלא שהיו גורמים בסוכנות היהודית שניסו לשים מקלות בגלגלים, ולמנוע את הדבר. הרצפלד שח את צערו בפני בן גוריון, וזה האחרון ענה לו כך;

"שדה בוקר, 14.9.60
הרצפלד היקר – אני מודה לך על משלוח מכתבו של הרבי מלובביץ אליך, אבל הצטערתי מהערתך שאתה מסופק אם הקמת כפר חב"ד ב' תצא לפועל. מדוע לא? יש חשיבות מיוחדת להתיישבות יהודים כאלה.... כי לפי שעה אין תקוות מהציוניסטים. אבל חסידים ... באים ומתישבים כאן, ויש להם מעלה נוספת שיש להם ילדים רבים. מדוע לא תיתן הסוכנות יד להקמת כפר זה?

בברכה (-) ד. בן גוריון" (ותודה למקור החשיפה הסופר והחוקר רש"ז ברגר).

לעומת קברניטי המדינה דהיום - בן גוריון השתא הוא בבחינת' צדיק' – "חכם של ההגדה"...

כן חברינו חוגגי יום העצמאות, העובדות הן כדלהלן; 'מדינת ישראל' הוא כרגע המקום היחידי על פני הגלובוס שיהודי לא יכול לרכוש דירה רק עקב העובדה שהוא יהודי. 'מדינת ישראל' של היום בעצם משמשת כמשתפי"ת של הרשות הפלסטינית שהוציאה גזר דין מוות נגד הסוחר הערבי שבאמצעותו רכשו יהודים את הבית בעיר העברית הראשונה הלא-היא חברון עיר הקודש ת"ו (כן, אין זו פליטת מקלדת: עובדתית, העיר העברית הראשונה הינה עיה"ק חברון ת"ו, ולא תל אביב החולדאית והמחלידה).

כפי שביארנו לעיל, ב'מדינת ישראל' אלוקי ישראל הוא אורח לא רצוי, ב'מדינת ישראל' מתייחסים אל תורת ישראל כאל 'בת חורגת' אשר נאלצים איכשהו לאמצה רק בעקבות סחיטות קואליציוניות, והתוצאה המתבקשת והבלתי נמנעת בסופו של יום – זהו גם היחס של המדינה ל-עם ישראל.

אנרכיסט מתפרע לכאורה ניאו נאצי, בהשקפותיו בלונדיני, תכול עיניים וחוטם סולד, חוטף בתגובה להשתוללותו וחוצפתו 'פליק' מקצין יהודי גאה. והנה זה האחרון מושהה ומושמץ לאלתר ע"י ה'ציוניסטים' (כלשונו הנ"ל של בן גוריון) וזאת, אף ללא חקירה ודרישה. ראשים זבי דם של אוהבי ארץ ישראל הנתונים למשיסה ולמרמס של כוחות השחור ופרסות סוסיהם, מתמונות ומחזות אימה אלה כנראה 'כבוד הנשיא' (שהפגין כזו רגישות מהפגיעה בעוכר ישראל המעודן) – לא מתחלחל ביותר.

ב'יום השואה' האחרון הפריחו אישי ציבור סיסמאות ופסוקים ברוח "זכור את אשר עשה לך עמלק", אבל משום מה לא הפריע להם ש'יו"ר ועדת המשנה לענייני קשרי ישראל והעם היהודי' חה"כ ווילף נשואה לא פחות מאשר לגוי גרמני. "לא עוד" נשמעה נו-סטופ' הסיסמא-קלישאה במהלך יום השואה, ובינתיים בגרמניה ערש הנאציזם יכול כיום יהודי לרכוש דירה ללא הפרעה, ודווקא בארץ ניצולי השואה – יהודים בחברון נאלצים להסתגר ב'תחום מושב'. רוצחינו מתהלכים חפשי-חפשי, ואילו בני אברהם יצחק ויעקב שליט"א סופגים כלימה ורוק שאליבא דקברינטי המדינה – אלה אינם אלא גשמי ברכה.

"אזכרה אלוקים ואהמיה בראותי כל עיר בנויה על תילה, ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה. ובכל זאת אנו לי-ה, ועינינו לי-ה", ואך ממנו ית' הישועה והתשועה, ובסופו של יום: בחסד וברחמים – הגאולה השלימה!