ברכה אחרונה מאבא, ליד המשרפות

המוכרים, היא אולי מסכנה.אבל ממש לא!.

כשגברת בלה היתה נערה צעירה, היתה סלקציה. אמא שלה ברוב היסטריה, לא הפסיקה לדאוג לטלית של אבא.

מה אבא יעשה בלי טלית? בציווי האם, יצאה בלה ביילוש הצעירה לחפש את אבא.

היא מצאה אותו עומד לפני הקרמטוריום. כבר היה באמצע לפשוט את בגדיו. היא היתה מזועזעת. בתחילה לאיכלה לדבר. בכתה ובכתה.

אבא אמר לה: אני מברך אותך שתישארי בחיים...

היא נתנה לו את הטלית, הוא נישק בהתרגשות. התעטף בטלית ובירך אותה בהתרגשות: יברכך ד'....

אחר כך שמע את צרחות הגרמנים. ואמר לה: אני כבר לא צריך את זה. תודה רבה לך.

היא עמדה בעינים בוכיות וראתה את העשן המיתמר...

את אמא לא פגשה עוד. אבל כל מי שזוכה לפגוש אותה, את גברת בלה – קיבל מתנה אמיתית לחיים!

הרפואה של השר

ישנו סיפור מפליא על השר שהיה מאוד חולה. פסיכולוג בכיר איבחן אתהבעיה ואמר כי התרופה היחידה בשבילו היא להלביש חולצה של אדם מאושר.

זה הדבר היחיד שיוציא אותו מדיכאונו.

יצא השר בחברת מלוויו לחפש אנשים מאושרים. העשירים, המלומדים, החשובים, הרגילים, כולם היו ממורמרים ומתוסכלים. ומי היה השמח האמיתי?

אותו עני מרוד, שמחייך מתוך שמחה ומודה על כל רגע בחייו. כמה סוריאליסטי שזה המאושר האמיתי!!

רק בעיה אחת היתה לשר העצוב, אותו עני מאושר , אין לו אפילו חולצה....

גברת בלה היא הגרסה המודרנית והתרגום העכשווי של סיפור הזה.

החיוך של גב' בלה. העינים הבורקות בשעה שמספרת ספור חינוכי. ותמיד היא יודעת לספר 'איזה מזל יש לה!' 'כמה אלקים אוהב אותי!'.

האשה מהסוויטה

אני גרה בבני ברק, היא אומרת. זה נקרא 'מזל!' עיר מלאת חסד. איזה שכנים איכפתיים. כמה נחמדים פה כולם. והילדים? תמיד אומרים לי 'שלום' באהבה.

כזה מזל – שפנס הרחוב הוא אשר מאיר את ביתה הדל. וה'סוויטה' שלה שכוללת רק חדרון קטן, אמנם אין אמבטיה, אבל יש ברז של מים.

מים בבית? היא מספרת. מי היה מאמין??

תמונת בעלה שנפטר תלויה כאן והיא אומרת בהתרגשות 'איזה בעל טוב היה לי', אין דברים כאלה!.

תמיד היא מציינת: 'אני אשה עם מזל טוב'. כל כך הרבה דברים טובים קורים לי...

מה הכי טוב? זה שאני יכולה לעזור!! גב' בלה הצילה יהודים רבים בשואה. נתנה את לחמה לאחרים. כמה יפה מאלקים שנתן לי הזדמנות לעזור ולהציל....

כשגברת בלה, פוגשת לב שבור, היא מפיחה כוחות של שמחה. עם שמונים וארבע שנותיה היא יודעת היא לנסוך כוחות.

הבנתי שאסור לעצור, זה מה שהורג אותנו

באושוויץ כך מספרת, למדתי את השיעור של מצעד החיים. שם זה היה נורא. מי שלא יכול היה להמשיך – נורה. אותם רשעים ארורים קיפחו חיי העם היהודי. ובכל אופן ניצוץ אחד של הבנה לקחתי לי משם.

מה למדתי? למדתי שיש את 'מצעד החיים'. חייבים כל הזמן לנוע. להתקדם. ללכת למטרה. אסור לעצור באמצע הדרך כי זה 'הורג' את העתיד.

זכיתי לחיות כל רגע מתוך שמחה, להתארח בבתי ידידים בשבתות וחגים. להנות מהשירה היפה ומדברי התורה המרוממים. למדתי להנות מהמאכלים הדשנים, לשמוע צהלת ילדים, אפילו אינם שלי, ולהתרגש מזה.

ואפשר חלילה, כך אומרת בתבונה, לכרות את הקבר בעודנו בחיים. זה מה שעשו אותם רשעים שם בתופת הנאצי שהכניסו יהודים לקבורה בבורות

אפלים כשהם בעודם בחיים. האם יש מי שימשיך את דרכם?

אפשר לבנות קבר בתוך הבית פנימה. אבל זו עבודה של היצר הרע. שעושה לנו כל הזמן הרגשה רעה. אסור לתת לו אזורי כיבוש!! .

צריכים לקבל כח ממה שהשםנותן ולהיות מאושרים!! .

במצעד החיים - המשואה האמיתית

גב' בלה, בודדה בעולם, אלמנה, ערירית וחולה. את הכליה כרתו לה מזיהום שהתפשט בה אחרי המלחמה אבל את המשואה האמיתית היא מדליקה.

כל יום! כל שעה!! גברת בלה, היא מהאנשים שממשיכים לחזק את מצעד החיים.