קשר בל יינתק.
אני לא בת לניצולי שואה וגם לא שייכת לדור השלישי, אימי מעולם לא אגרה קופסאות שימורים בבוידעם בהחבא ולא חיינו בהרגשה מייסרת. קליפות תפוחי האדמה נאכלו אך ורק בל"ג בעומר ליד המדורה ומתוך בחירה, ובפעם היחידה שאמרו לי לעמוד ישר ובשורה היה בבית הספר היסודי.
אך לצד כל הריחוק הקיצוני הזה מכל אותם מאפיינים שואתיים, אבי תמיד אומר שהוא מרגיש עמוק בלב שכנראה באיזה גלגול הוא היה בשואה.
לא שזה התבטא בהליכותיו ומנהגיו, אבל מידי שנה שהתקרב יום השואה, הוא הרגיש הזדהות עמוקה ממש כאילו מדובר בבן משפחה שסיפר את סיפור גבורתו.
זה יהיה מעט בוטה אם אכתוב שלא צריך להיות שם כדי להרגיש חלק, כי לעולם בטח לא אבין את קצה קיצו של הסבל המרורים הניסיונות והייסורים שעברו אותם יהודים.
שום למידה מעמיקה ארוכת שנים בנושא השואה לא יחליף רגע אחד של מציאות קשה במחנות, אך כוונתי התמימה הינה להעביר מסר קטן לעם שלנו כיום.
כולנו היינו שם
קיים קשר אמיץ בלתי מוסבר או מובן לכאורה, אפילו שלא גדלנו על ברכי אותה סבתא ניצולה שהותירה אחריה במקרה הטוב, שרידים להתקיימות שרשרת הדורות, וקיום העם היהודי.
קיים חיבור יהודי טבעי שזורם בדמנו לאותם גיבורים שקיימו מצוות בסתר, שחלקו בין משפחה שלמה קליפה של איזה ירק מעופש, שמלו את תינוקיהם בהחבא רק כדי שיפטר נימול, שדאגו אחד לשני ומתו על קידוש ה'.
אנו בני אותו עם, בני עם מיוחד שיש הרבה אנשים היום שמנסים להתחמק מהייחוד הנעלה הזה, מנסים לצמצם אותו, להפוך אותו לשולי, להיות חלק מהעולם הגדול ולנתק קשר עם השורשים העבים שלנו, אל לכם ללכת לרעות בשדות זרים.
תראו מה זה קשר יהודי שאי אפשר לנתק, תראו לי עם אחר שחש כזו הזדהות כלפי העם שלו.
כמו שכולנו או לפחות רובנו מרגישים את אותו חיבור עמוק עם סיפורי השואה והגבורה, נדמה לנו כמו לאבא שלי שבטח היינו שם. כך גם כולנו עמדנו בהר סיני במעמד אדיר וקיבלנו את התורה, ענינו נעשה ונשמע זוכרים? וייחדנו את עצמנו מכל העמים. כי בנו בחרת ואותנו קידשת.
אנחנו לא צריכים להגיע לשואה נוספת כדי לדאוג האחד לשני, כדי להפגין מעט אמפטיה לזולת, כדי להקשיב ולתת. אפשר לעשות זאת כבר עכשיו. להיות טובים יותר, מקבלים יותר ואוהבים יותר לזכר כל אותם מיליוני יהודים שכבר אינם - יהי זכרם ברוך.