בפסק דין שניתן בימים אלו, חייב 'בית-המשפט למשפחה' אשה, לפצות את בעלה המבקש מזה שנים להתגרש - והיא מסרבת לקבל גט.
המדובר במקרה בו הבעל הגיש תביעת גירושין, ובית-הדין הרבני קיבל את תביעתו וחייב את האשה להתגרש. הסיבה: האשה עקרה והבעל מעוניין בילדים.
הדיינים כתבו בפסק דינם, כי לאחר בדיקות התברר שהאשה תוכל אולי ללדת רק אם תעבור ניתוח שיסכן את חייה, ואילו הבעל יכול להוליד. לפיכך, ישנה הצדקה לרצונו של הבעל להתגרש.
אלא שהאשה לא צייתה לפסק הדין, התעלמה מהדיונים שנקבעו לשם כך וגם מצווי מאסר שבית-הדין הוציא נגדה.
לטענת הבעל, אשתו מסרבת להתגרש רק משום שהיא מקבלת חלק מקצבת הנכות שלו, ואם תתגרש תפסיד הכנסה זו.
האשה מצידה חזרה וטענה שהיא רוצה שלום בית, וכי היא "אוהבת את בעלה".
בתביעתו טען הבעל, כי סירובה של אשתו להתגרש גורם לו לנזק נפשי ובריאותי רב, צער ועוגמת נפש, מונע ממנו להינשא שוב ולהוליד ילדים. נזק נוסף נגרם לו בשל הצורך לשכור דירה לאחר שעזב את הבית, הפסד ימי עבודה בשל הדיונים בבית-הדין ועוד. בשל כל אלה תבע הבעל פיצוי בסך 1.4 מיליון ש"ח.
האשה השיבה לעניין הנישואין, כי הבעל יכל לתבוע היתר לשאת אשה נוספת, אלא שבית-המשפט לא קיבל טענה זו.
"האשה יכולה היתה לצפות כי סירובה להתגרש יגרום נזקים לבעל"
השופטת מרינה לוי מבית-המשפט למשפחה בקריות קיבלה את התביעה. היא השתיתה את החלטתה על שתי עילות המצויות בדיני הנזיקין. האחת: עוולת הרשלנות. החוק קובע כי "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות... הרי זו התרשלות".
"האשה היתה יכולה לצפות בנסיבותיו של תיק זה כי האיש יינזק", כתבה השופטת. "הצדדים פרודים כבר 8 שנים והבעל מסרב בתוקף לכל שלום בית המוצע על ידי האשה".
השופטת ביססה את פסק דינה על יסוד נוסף הקרוי בפקודת הנזיקין "הפרת חובה חקוקה": בסירובה של האשה לציית לפסק הדין הרבני היא הפרה חובה, שמזכה גם היא את הבעל בפיצוי.
עוד ציינה השופטת כי הפסיקה בשנים האחרונות קבעה שסרבנות גט, בין מצד הגבר ובין מצד האשה, יכולה להקים נזק של פגיעה באוטונומיה.
"הבחירה להיות נשוי לאדם אחר או לחדול מלהיות נשוי לו הינה בחירה אישית הנמנית על חירויות הפרט של כל בן אנוש. מקום בו אדם מבקש לסיים את הקשר הזוגי, ואין המדובר בפליטת פה רגעית, אלא ברצון ברור, עקבי ומתמשך, אין בן הזוג יכול אלא לכבד רצון זה, גם אם הוא אישית היה חפץ בהמשך הקשר", הדגישה השופטת לוי.
כן כתבה השופטת: "סרבנות גט כשלעצמה אינה מחדשת ימי הזוגיות כקדם ואינה מחזירה עטרת הנישואין ליושנה. אדרבה: הסירוב לתת או לקבל גט, לרוב אך מעצים את רצונו של הצד השני בפרידה, מנציח את ההתנתקות, מעמיק את הקרע בין הצדדים ונוטע אצל הצד השני רגשות כעס, איבה ועלבון. כל תועלת מעשית אינה צומחת איפוא לצד הסרבן כתוצאה מסרבנותו".
הנזק נגרם החל מהשנה שבה ביקש הבעל להתגרש
השופטת קבעה, כי הפגיעה בחירותו של התובע החלה משנת 2003 - מועד הפירוד בפועל בין הצדדים - שכן כבר אז הוא ביקש לסיים את קשר הנישואין ונתקל בהתנגדות עיקשת מצד האשה. לפיכך החליטה כי יש לחייב את הנתבעת בפיצוי משנת 2003 ועד היום.
בהתאם לכך הגיעה השופטת למסקנה, כי הסכום הראוי שעל האשה לשלם לבעלה מעוכב הגט הוא 25,000 ש"ח לכל שנת סירוב מאז שנת 2003, ובסך הכל 200,000 ש"ח.
עוד הדגישה השופטת כי אם האשה תסכים עתה להתגרש, הפיצוי לא יתבטל. כן כתבה, כי הבעל יהיה רשאי להגיש תביעה נוספת בעתיד על נזקים נוספים שייגרמו לו אם האשה תמשיך להתעקש להישאר נשואה.
עו"ד בני דון-יחייא, מומחה לדיני משפחה, מציין, כי פסק דין זה מצטרף למגמה שהחלה לפני שנים אחדות בעיקר במקרים של נשים מעוכבות גט.
בפסקי דין אחדים נקבע, כי מערכת הנישואין, יותר מסוגים אחרים של מערכות יחסים, מאופיינת בכך שקיימים יחסי קרבה ותלות בין הצדדים, ובשל אלה מצופה מכל בן זוג לנהוג בזהירות מיוחדת כלפי רגשותיו ורווחתו של השני.
"עוד הדגישה הפסיקה", מוסיף עו"ד דון-יחייא, כי לכל אדם הזכות הבסיסית לכתוב כפי רצונו את סיפור חייו. וזכות זאת, הנחשבת כיום לזכות יסוד, כוללת את האוטונומיה שלו להשתחרר מנישואין מעיקים ולפתוח אם ירצה בזוגיות חדשה".
מה קבע הדין עד לפסיקה האחרונה?
עו"ד בני דון-יחייא: "במשך רוב שנות המדינה היו הנשים בעיקר חסרות אונים כנגד בעל שסירב לגרש אותן. החידוש של הפסיקה בשנים האחרונות הוא מעין מהפיכה, שהגיעה אמנם באיחור אבל פותרת מקרים רבים של סרבנות גט".
האם יש הבדל בין בעל סרבן גט לאשה המסרבת להתגרש?
"לא. פסק הדין הזה ממשיך את מגמת השיוויון בין גברים לנשים, ולכן החילה אותו השופטת גם על אשה המונעת מבעלה לפתוח בחיים חדשים. פסק דין דומה ניתן לפני כשנה".
כדי לזכות בתביעת פיצויים כזאת – יש צורך לקבל לפני כן פסק דין רבני המחייב את בן הזוג להתגרש?
עו"ד דון-יחייא: "לא. ניתנו כבר פסקי דין שקבעו כי עצם רצונו של בן הזוג להתגרש די בו כדי לחייב את הצד המסרב לכבד את רצונו לפצות אותו בסכומים גבוהים".