מסתבר שלא תקראו את הידיעה הזו בכלי התקשורת החרדיים. אין כמעט סיבה לעוול הזה, מדובר במעשה מרושע שאין שום הצדקה לבקש מהנייר שיסבול אותו. זהו עניין פרטי, פרטי בהחלט של אדם בודד, בודד בהחלט. אך לא כך סברו האנשים החושבים בשביל רוב צרכני התקשורת במדינה.
ערב תשעה באב. מדינת ישראל. תשע"א. הנושא הבוער שהעסיק את עורכי החדשות של התקשורת הכללית אינו בית המקדש הראשון, השני או אולי השלישי, לא ולא. גם לא מה שהביא לחורבנם העסיק את הממיתים את עצמם באהלה של מחאת האוהלים והשמאל. הם היו עסוקים במה שהם רצו שאנו נהיה עסוקים ומצדם מי שזה לא מעניין אותו שיקים לו עוד מחאה, הנה יש לו נושא מוכן, שישיג רק אהל ושלט. אפשר על חשבון הברון. רוטשילד, או אברמס'.
ובמחשבה שנייה, קדושת החיים זהו נושא שבהחלט היה ברקע החורבן הגדול של עמנו. באגדות החורבן מתואר כי הבריונים היו רוצחים את אחיהם היהודים ללא הנד עפעף, הנושא מוגדר בפי חז"ל כ'שנאת חינם'. כי בסוגיית בן אדם לחברו ישנם רבדים רבים, זה מתחיל בחוסר הדק ביותר כלפי ערכו של הזולת וכלה בחוסר ההכרה בזכות החיים של השני. זו המגיפה השחורה שהתחוללה לפני אלפיים השנים והיא שהביאה לחורבן עמנו. על אותה מגיפה התריע השבוע הראשון לציון הגרש"מ עמאר עם שאר גדולי דורנו ובראשם מרן מאור ישראל שליט"א, ולא בכדי כידוע.
קמפיין הבעיטה בקדושת החיים חל באופן בלתי מוזר דווקא בערב תשעה באב. כמעט כל כלי התקשורת בישראל היו שותפים לו. העיתוי והתזמון נבחר ע"י עורך החדשות בתחנת הרדיו הצבאית הממומנת מכספי המדינה. הלה, קשיש המתקרב לשנת השישים שלו, נולד בשנות קום המדינה להורים ניצולי שואה מרמת-גן. המסכן חי את כל חייו בבדידות מוחלטת, ללא שראה צורך להקים אף משפחה, וככזה לא נותר אלא לרחם עליו, ומכאן המילים הבאות.
מחנה השמדה קטן בשוויץ
אילו היה השדרן תורם את גופו למדע, לאד"י, ל'תנו לחיות לחיות' ל'ירוקים לירוק' או לכל גוף אחר, היינו נדים לו בראשנו, נושכים שפה על עוד יהודי תועה בהבלי הגויים וממשיכים הלאה. גרועה מכך הייתה העובדה שהאומלל, לא פחות ולא יותר, החליט להשתתף בהקמת מחנה השמדה קטן, בשם דיגניטאס, על אדמת אירופה, שם בהשלמת מה שהגרמנים לא הספיקו, ימשיכו מוטציה מוזרה של שיטת היטלר וימיתו אנשים סופניים. כן, בינתיים רק סופניים, אבל השאר כרגיל, המתה בנעימות באמצעים כימיים, שריפה בכבשן, ו... פיזור האפר. גבלס לא היה מסגנן זאת טוב יותר.
השדרן החביב כנראה כל כך העריך את השיטה והדרך עד שלא היסס לשלם על כך כמה אלפי יורו תוך שהוא תורם את גופו לעניין ודואג שאפרו יפוזר לא ביו"ש ולא בחולות חלוצה, אלא, באגם שוויצרי רחוק ומתוק. מעניין מה אימו המנוחה פליטת השואה הייתה אומרת על כך. האם בשביל זה היא התאמצה לעלות ארצה עם כל התלאות וההישרדות מהמחנות בגרמניה. האם לשם כך כה טרחה לגדל בגבורת נפש את שני בניה היחידים, הרי היה זול יותר לתת לשקצים הללו לגמור את העבודה ודי.
אין אנו דנים אדם בשעת צערו וכאבו, אולם יותר לנו לבדוק בהקשר זה כמה דברים ציבוריים בהחלט: האיש שערך את הדברים מיתוך הרבה שיקול דעת וסגנן כאמור אף את ההודעות לתקשורת לפרטי פרטיהם כשהוא אינו שוכח להדגיש כי רצונו ב"הימנעות מהחגיגה המיותרת שנקראת הלוויה, קבר ומצבה". ובמילים אחרות אתאיזם מוחלט, (עפ"ל), הוא העורך למעלה משלושים שנה את החדשות בתחנה הצבאית עבור רבבות השומעים אותם הוא מוביל בהגיונו המוטה מראש.
מי באמת יודע להעריך את החיים
אחר כך שואלים מדוע בצבא שיעור ההתאבדויות כה גבוה, ומדוע שיעור אהבת הארץ בין החיילים גבוה ותלול מהרי שוויץ. מי נתן לו מיקרופון לאומי, מדוע אני ואתה ומשלמי המיסים צריכים לממן את בטלני התחנה הללו כשהם אפילו לא בערכי הצבא והמדינה. למותר לציין כי כלי התקשורת לא הסתפקו בהודעות לקוניות אלא הרחיבו במילים עשירות אודות מפעל ההשמדה השוויצרי ועל הנעימות והטוב הצפונים בכנפיו. משל היו אלו המלצות על שוקולד שוויצרי מתקתק.
לנו לא נותר אלא למחות מכאן ולהזכיר כי קדושת החיים אינה נושא הנתון לדיון, ודאי לא במדינת היהודים. בפרט לא כאשר רוב מנין ובנין של תושבי המדינה הם מאמינים בני מאמינים.
לפני מספר שנים, ביום הזיכרון (שחל גם השבוע) לרבנית נוות ביתו של מרן מאור ישראל שליט"א, נשא רבנו שיעור הלכתי לעילוי נשמתה, נושא השיעור היה הלכות פיקוח נפש, בתוך דבריו הביא מרן שליט"א את דברי הגמרא על הפסוק "ושמרתם את חוקתי ואת משפטי ועשיתם אותם וחי בהם" כי לעיתים יש לוותר לעיתים על קיום המצוות ככתוב "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".
ואז הדגיש מרן והמשיך: "התורה אומרת "וחי בהם", ואין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש, אלה ששולחים יד בנפשם מפני הצרות שיש להם, אוי להם. באחרונה, היתה משוררת אחת שאיבדה את עצמה ושמה קץ לחייה..."
"אוי להם..." התבטא מרן שליט"א והתכוון אז לאישיות שמאלנית אחרת שנטלה את חייה בכפה כשהוא ממשיך ומלמדנו בדבריו בחשיבות הנפש הישראלית ומהותה בעיני בורא העולם עד כי כמעט כל מצוות התורה נדחות עבור קיומה.
כנראה שרק מי שקרוב אל מרכז ההוויה והקיום האמתיים יודע להעריך את החיים שהם הכלי לתכלית המתבקשת.
(המאמר פורסם בשבועון "יום ליום")