"שא את המשא, הוא אומר. שא את המשא הזה משא בבל. ויהיה המשא הזה, הוא נוהר
משא דמים על הנהרות משא על הדם בנהרות. סבא פוכר ידיו ונשימתו קשה. בחג שבועות, הוא בוער.
בחג שבועות מתן תורתנו הקדושה בשנת תש"א היה המשא."
כך כתב בלפור חקק על סבל האב ששכל את שני בניו, נורי ואברהם חבשה הי"ד שבצאתם מבית סבם, חכם ציון חבשה זצ"ל, אב"ד של הקהילה בבגדד, נרצחו על ידי הפורעים בפרעות המכונות ה"פרהוד" שאירעו בחג השבועות תש"א, לפני שבעים שנה.
כחודש קודם לכן פרץ בעיראק מרד במהלכו נתפס השלטון על ידי קבוצת קציני צבא פרו-נאצים בראשות רשיד עלי אל-כילאני. בהפיכה שחוללו סילקו את עבד אל אילאה שהיה עוצר עיראק, מארמון המלוכה, ואל-כילאני שלט בפועל במדינה, כשהוא מחזק את קשריו עם גרמניה הנאצית.
לאחר כחודש שבו פורסמה הסתה גלויה נגד יהודים והתעמולה התנהלה בהפגנות, בכרוזים בעיתונות וברדיו, החלה התארגנות לפרעות. שלום דרויש, שהיה מזכיר העדה, העיד כי מספר ימים לפני הטבח, סומנו בתי היהודים בטביעת כף יד על ידי חניכי תנועת הנוער "אל פתווה", שהיתה במתכונת של הנוער ההיטלראי. המילה "מוסלמי" נכתבה על חנויות המוסלמים כדי שלא יבזזו אותם בטעות. ההתנכלויות הרבות גרמו ליהודים להסתתר בבתיהם בפחד.
בין הבריטים למורדים התנהלו קרבות אוויריים עזים. לתגבור הכוחות הבריטיים הגיעו לעיראק מתנדבים מארץ ישראל, ואף מפקד האצ"ל דוד רזיאל הי"ד, אשר נהרג בהפצצות. במהלך חודש אייר נמלטו אל-כילאני וחברי ממשלתו לגרמניה. בה´ בסיון נחתם הסכם שביתת נשק בין הממשלה העיראקית לבין הבריטים ולמחרת חזר עבד אל אילאה מגלותו לעיראק.
היהודים חשבו כי חתימת ההסכם תחזיר את הסדר לכנו, ונכבדי הקהילה יצאו ברגל לקבל את פני אל אילאה שנתמך על ידי הצבא הבריטי. משהגיעה המשלחת למקום, התנפלו עליהם החיילים ותקפו אותם, לעיני השוטרים האזרחים והצבאיים, יהודי אחד נהרג, וכעשרים נפצעו, וזה היה האות לבני העיר שהטבח שזמם אל-כילאני החל.
מתבוססים בדמם
במהלך יומיים של טבח נרצחו על ידי תושבי בגדד הערבים, חלקם חברים של הנרצחים, כמאתיים יהודים וכאלפיים נפצעו, מאות ילדים היו ליתומים, ורכושם של אלפי יהודים נבזז. ניצולים מהטבח סיפרו על האכזריות של ההמון המוסת והמשולהב שהחל לטבוח ביהודים שהיו ברחובות ובשווקים, הם רצחו גברים, נשים, זקנים וילדים וגופותיהם התגוללו ברחובות.
הפצועים התבוססו בדמם ואין מרחם. פצועים וחולים שהגיעו לבתי חולים, הורעלו למוות. צמאי דם בלהט השנאה הגיעו הפורעים לשכונות היהודים, בזזו ושרפו חנויות, פרצו לבתים, גנבו ושדדו מכל הבא ליד. מהנרצחים נלקחו תכשיטים, וגם בית הכנסת שהיה מקושט לרגל החג חולל, ספרי התורה נזרקו לרחוב וחפצים יקרים נשדדו. מעשי הרצח המתועדים בספרו של אברהם תוינה הם נוראים וקשים מנשוא.
כל אותה העת חנו כוחות הבריטים מחוץ לעיר על גדת החידקל. מפקד הכוחות הבריטיים, סר קינהן קורנוואליס, סירב להפצרות קציניו הבכירים לאשר להם להיכנס לעיר ולהפסיק את הטבח המתחולל. רק. בשעות אחר הצהריים של ז´ בסיון הטילו הבריטים עוצר על העיר וירו על הפורעים שנותרו.
גופות הנרצחים הרבים נקברו בקבר אחים בבגדד, הצנזורה הצבאית הבריטית אסרה לפרסם על הטבח וגזרה שתיקה.
הטרגדיה שהכתה בקהילה בעקבות האירועים המזעזעים החלה את התהליך שבסופו עלו יהודי עיראק לארץ ב"מבצע עזרא ונחמיה".