כמו שעון חול אוזל, מקפידים מטה מאבקו של החייל החטוף גלעד שליט להציג בקפידה את ימי שהייתו בשבי בעזה. "1800 יום גלעד בשבי", זועקים כותרות באותיות קידוש לבנה, "זעקתו של בני מהדהדת כבר קרוב ל-1800 יום", מבכה אביו של גלעד, נועם.
סוגיית גלעד שליט לא יורדת מסדר היום הציבורי. מטה המאבק האסרטיבי לא נח לרגע: לפני כוס קפה של בוקר יוצאים הפעילים בהכוונתם של נועם ואביבה ונפרסים בסמוך לאוהל המאבק על הצמתים הסמוכים למשכן הכנסת ופועלים ללא חת, משל בזה היום תצמח הישועה; מוסיפים עוד יום ל´שעון הזמן´, תולים שלטים, מהדקים פלקאטים, מפזרים פלאיירים, ואורבים עם פאטיפונים על רכבי הח"כים והשרים החולפים על פניהם.
כמו בריטואל קבוע שואגים קריאות הצלה אל תוך החלונות המוגפים. "גלעד בשבי כבר... יום, ואיפה אתם?" שואלים רטורית. לצידם ניצבים בובות של החייל החטוף במדי צבא ועיניים טרוטות וחסרות אונים, מתנדנדות ברוח הקלה, פניו של גלעד ניבטות - נראות אדישות למר הגורל. גלעד הפך למציאות של חולצות, שלטים, סטיקרים, סיסמאות, וסיכות לדש הבגד עם פורטרט שלו בכחול לבן.
חברי-הכנסת מכירים את ההיתקלות בהם מידי בוקר ורגילים אליו. הם מתקשים לעמוד מול המשפחה ולהביט אל תוך עיניהם הנואשות. אך לא נותר להם לעשות דבר. הם מגלגלים את החלון כלפי מעלה במבוכה ומהנהנים קלות בראשם: כן, אנחנו איתכם, יודעים, מבינים, מזדהים, אבל... ובולעים מעט רוק יבש.
נועם כבר מכיר בעל-פה כל רכב ורכב ומי הבא בתוכו. אל הח"כים הדתיים פונים הפעילים בלהט: "כל ישראל ערבים זה לזה", אולי דרכם יזכו להפריח את השאננות ולזרוע על ליבם ניצוצות שיביאו אבוקות אור, אך גם כאן זוכים לאנחה קטנה ומרוחקת ופנים חפונות שרוצות להימלט מסערת הרגשות התוקפת בסיטואציה המביכה הזו.
העובדה היא ברורה: קמפיין גדול, משומן ויקר מתנהל בארץ ובעולם למען שחרור גלעד שליט. ים כסף נשפך שם. מערכות לוגיסטיות גדולות-מימד של צעדות ועצרות, הדפסות בכמויות שמביישות קמפין בחירות, אתרי אינטרנט, משרדי יחצנות וקמפיני פרסום, שינוע פעילים, ציוד רחב, טיסות של משפחת שליט לחו"ל ועוד ועוד.
לא נעסוק בשאלה מי מממן את הקמפיין הגדול. מה שברור הוא שלסיפוק האינטרסים האישיים והכלליים של כל העומדים בכל קצוות המתרס - משפחת שליט נפלו עליהם "בול". הכי מושלם שיש.
משפחת שליט, משפחה שקטה ואיכותית מישוב קהילתי שקט בגליל. משפחה מבוססת, אליטה, ממוקמת בשכבה גבוהה בחברה. עומדים בכל הקריטריונים: מעמד, תרבות, עבודה, השכלה, חינוך, צבא. האב עובד במיקרו-דנט, האם עובדת ב´חברה להגנת הטבע´. עומדים בכל הנורמות. בעלי אזרחות כפולה, ישראלית וצרפתית. גלעד, ילד שמנת, בחור נאה שהצטיין בבית הספר ובחטיבת ביניים. סיים תיכון בהצטיינות במגמת מדעים. כשרוני במתמטיקה ואלוף בספורט. התגייס לצה"ל והיה תמיד בשפיץ. מלח הארץ.
הם הכי מתאימים שיש כדי לשווק את סיפורה הקשה של מדינת ישראל. הם בעלי הופעה טובה, יודעים שפות, רקע משפחתי וסטטוס חברתי מושלם, בעלי קשרים לפיתוח רשת השפעה בקנה מידה בינלאומי. מנומסים, מתורבתים, ייצוגיים. טובים בשיחה, בנאום, בהשפעה. עקשנים, חתרניים, אסרטיביים, מלאי בטחון. יודעים לעמוד על שלהם ומכירים את כל מטבעות השיחה בחברה, מלהמם נשיאים ושגרירים ועד להשפיע על אזרח הקטן.
הממשלה מקבלת אותם ככלי חזק שיציג לעולם באופן הכי מועיל את תמונת המצב העגומה של התמודדותה הקשה מול הטרור ועם משבר החייל השבוי. ומעבר למשפחת שליט שמשיגה את מאבקה הלגיטימי, מצאנו גם את אנשי השמאל שתופשים טרמפ כדי לנגח את שנוא-נפשם ראה"מ נתניהו.
החמאס משתמש בפרשה כהוכחה ניצחת עד כמה ישראל אינה מעוניינת במשא ומתן ומפקירה את בנה, ובכך מפעילה לחץ גם על החברה הישראלית - שלא ערה לכך - כדי להשיג את שחרור מנהיגיהם ועוד מאות מחבלים המהווים להם כח פוליטי ומוראלי גדול. מאבקים של משפחת שליט משמש באופן יעיל גם את אנשי השמאל, ושיהיה ברור: אנשי השמאל נאבקים כאן לא למען שחרורו של גלעד, אלא למען השגת האינטרסים של החמאס. החמאס והשמאל שואבים כח רב מהמאבק המתחולל. כולם מושכים בחוטים של גלעד. ואף שבמרבית משאלי דעת הקהל רוב הציבור אינו תומך בשחרורו "בכל מחיר", גופים וכלים רבים ובראשם מטה המאבק הרשמי, לא מאפשרים לסוגיה לרדת מסדר היום הציבורי.
ההיסטוריה - שלא כמו הספרות והפוליטיקה - אינה אוהבת שאלות מסוג ה"אילו". אבל לעיתים ראוי וצריך לעסוק בשאלות היפותטיות מן הסוג הזה. וכאן אני תוהה מה היה קורה אילו גלעד שליט היה ספרדי? אילו היה חרדי? מה היה קורה אילו הוריו של גלעד היו זוג קשישים מדרום הארץ? מה היה קורה אילו משפחתו לא הייתה די חזקה להביע ולדרוש, ולא היו מהסוג שיענוד חליפות ויעוף במטוסים להסברה בינלאומית ופגישות עם נשיאים? - הם היו מהווים גם מוקד להזדהות? הציבור היה נרתם גם למענם בדבקות שכזו? היו רואים בהם גם כקרבן? העיתונות הייתה גם נרתמת ומשרתת אותם על בסיס יומי?
אביבה שליט יצאה בחג הפסח האחרון בקריאה "להשאיר מקום ריק לגלעד". אני מאמין שרבים במדינה הזדהו עם קריאתה ועשו זאת. כל אחד מרגיש קל להזדהות מרחוק. לפעמים אני תוהה מה היה קורה אילו הנער היה דופק לנו בדלת בחצות הלילה ומבקש מיטה.
אנו צריכים לשאול את עצמנו את השאלה הכנה והנוקבת הזו של מה אנו היינו עושים בפועל בשביל החייל החטוף. אבל בכנות. עד היכן היינו הולכים עבורו. יש חייל ויש שבוי, יש בעד ויש נגד, יש אסירים ויש מחבלים, יש תהליך ויש מתנגדים, יש מתפללים ויש פועלים. ויש נער אחד שנמצא לא רחוק מכאן, והוא עדיין שם.
השאלה אם גם אנו כאן, בשבילו.