כאשר הרימה תמר ויפליך את מכשיר הטלפון שבביתה, בשיחה שהתקיימה בג´ ניסן תשע"א, היא לא האמינה כי שיחה זו תשנה את חייה ואת חיי משפחתה, לעד. "ירו על אוטובוס שיצא מהקיבוץ שלנו", סיפרה חמותה של תמר. "דניאל יצא בבוקר עם ילדי הקיבוץ ונסע אף הוא באוטובוס הזה", דיווחה הסבתא בשקט.
זו הייתה ההתחלה. מיד לאחר מכן החלו הדיווחים לזרום. "אמרו ברדיו שנפצע נער אחד, בן שלוש עשרה", משחזרת השבוע תמר ויפליך בראיון ל´שעה טובה´, "ואני אמרתי לעצמי, נו, הילד שלי בן 16. קשה להתבלבל בין ילד בגיל שלוש עשרה לנער בן שש עשרה. אבל הסתבר שהם טעו. הילד ההוא, זה שנפצע היה בן שש עשרה. הוא היה הבן שלי, הבן היחיד שלי".
כך פותחת תמר ויפליך את הראיון שטוף הדמעות. בעלה שיושב לצידה, מכונס בתוך עצמו. שניהם עדיין לא מעכלים את עוצמת האובדן, את החסר, ואת המכה שהוכו. מילים לא יוכלו לתאר את ההרגשה. גם שלי.
האירוע עליו אנו מדברים בו איבדו בני הזוג ויפליך את בנם יחידם – דניאל הי"ד, התרחש כאמור בג´ ניסן תשע"א. אוטובוס עמוס בילדים שיצא מקיבוץ רוחמה המשתייך למועצה האזורית שער הנגב, ספג פגיעה ישירה מירי של מחבלים. טיל נגד טנקים שנחת ליד האוטובוס דקות לאחר שירדו ממנו רוב הילדים, פגע בדניאל ופצע אותו אנושות. נהג האוטובוס נפצע אף הוא באותו פיגוע, באורח קל. דניאל, שאושפז מיידית בבית החולים ´סורוקה´, הצליח לשרוד בזכות התפילות עוד עשרה ימים עד שהשיב את נשמתו לבוראו.
בני הזוג ויפליך, שניהם בשנות הארבעים לחייהם, עברו חיים לא שגרתיים בעליל. האב, יצחק, יליד ישראל, נולד להוריו החילוניים בקיבוץ רוחמה, שבדרום הארץ שמשתייך לקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, שבקרבת חוות השקמים של אריאל שרון.
קיבוץ רוחמה של השמו"צ
לאחר הצבא ירד ויפליך – כמו קיבוצניקים רבים - מהארץ והשתקע בהונג קונג. יצחק החל לומד אומנויות לחימה והתמחה במיוחד באמנות ה´קונג פו´. דווקא בלב השממה הרוחנית של הונג קונג, גילה את יהדותו. "ליהדות נחשפתי דרך חברים" מספר יצחק ויפליך. "הם דחפו אותי להצטרף לסמינר של ´ערכים´ שנערך בהונג קונג. זה היה פתח בשבילי לגלות עולם רוחני עשיר שלא הכרתי עד אז ולא הייתי מודע שהוא בכלל קיים. ככל שלמדתי והתעמקתי, נחשפתי יותר לחוכמה העצומה שיש ביהדות".
גם תחום עיסוקו החדש, אומנות הלחימה, תרם לחזרתו בתשובה שלמה. "באמנות לחימה ישנו שלב שבו מבינים שהכוח של האדם מוגבל והוא לא פיזי אלא רוחני. יש הכרה בעולם שמעבר, בנפש. מבחינה חומרית חייתי די טוב באותה תקופה, אבל היה לי ברור שאת האושר האמיתי לא יספקו לי, לא הכסף ולא ההצלחה החומרית".
משפחה בהונג קונג
בהונג קונג גם הקים את משפחתו, כי רעייתו לעתיד, גם היא התגוררה שם כילידת אנגליה שמשפחתה התיישבה בהונג קונג, ויחדיו חזרו בתשובה, ושם גם נולד להם בנם. בשלב מאוחר יותר, עלו השניים לארץ, התיישבו בתחילה בירושלים ולאחר מכן עברו להתגורר בבית שמש, בתוככי הקהילה החרדית שברמת בית שמש. לשניים היה עד לא מכבר בית עסק למזון, אלא שבאותו היום, בו נורה הטיל על האוטובוס שבו נסע בנם, חרב עליהם עולמם, והם הרימו ידיים, לא כי אינם רוצים, אלא שמאז שקעה השמש בצהריים אין בהם את הכוח להפעיל את העסק שדורש השקעת תעצומות נפש שאין להם, וכך הם נשארו גם ללא מקור מחיה.
"הבן הקטן שלי, בני היחיד, לא ישוב עוד"
הם מדברים בשקט. האם בוכה במהלך כל השיחה. היא אינה מעכלת את העובדה כי בנה לא ישוב יותר. גם האב, אשר חזותו מעידה עליו כי הוא איש חזק, ספג מכה קשה. הוא נראה כמי ששקע אל תוך עצמו, ומתקשה לדבר.
הדיבור קשה עליהם, אבל אני מודה על האמת שגם עלי. כאשר אתה יושב מול זוג ההורים עדיני הנפש, אשר בין יום איבדו את בנם יחידם, והם חיים כאילו עוד בתוך העקידה, כאשר מתם מוטל לפניהם, אתה מתקשה להוציא הגה מפיך, המילים שבדרך כלל זורמות, כאילו נתקעות.
הראיון הזה מתקיים כאשר בחוץ מפלחת את האוויר צפירת הבוקר של יום הזיכרון לחללים שנפלו בידי האויב הערבי. דניאל, נכנס לפני חודש למשפחה הכואבת הזו, של הנופלים על קידוש השם, אבל הוא לא שם: "אני לא מרגיש שום קשר ליום הזה", אומר יצחק, האב. עדיין לא מרגיש קשר. "אני פשוט לא מאמין שדניאל שלי, הבן הקטן שלי, בני היחיד, לא ישוב עוד. לא מעכל את זה. תמיד ביום הזיכרון חשבתי על אותם האומללים שאיבדו את יקיריהם, אך עד שזה לא פוגע בך, אתה לא מבין בכלל את עוצמת המכה".
דניאל, שנולד בהונג קונג, היה ילד מדהים. "כבר מגיל צעיר מאד ראינו את המידות שלו", מספרת האם, "את טוב הלב הנדיר שלו. כל הסובבים אותו, חזו בתופעה הזו. הוא היה ילד מיוחד. ילד שאולי לא מתאים לעולם הזה".
המשגיח אמר: "הילד לא שייך לדור הזה"
"המשגיח שלו", מספר האב, "בישיבה הקטנה בה למד דניאל (ישיבת ´היכל התורה´) ניגש אלי חודש לפני הפיגוע, ואמר לי במילים האלו: ´הבן שלך הוא ילד מיוחד. הוא לא שייך כלל לדור הזה´. ואז הוסיף: ´שמור עליו. שמור עליו מכל משמר לבל יתקלקל חלילה. זה ילד שהדור כולו צריך´. ברגע שבו שמעתי שדניאל נפצע, נזכרתי מיד בדברים האלו שאמר המשגיח. הקב"ה רצה אותו אצלו. הוא היה מיוחד מדי לעולם הגשמי הזה".
"מדי ´בין הזמנים´", מתחילה האם לגולל את סיפור הקורות שהסתיים במותו הנורא של בנה, "אנו שולחים את דניאל לסבתא שלו שמתגוררת בקיבוץ רוחמה. הוא מאד אהב להיות אצלה, לבקר אותה ולשמח אותה, והיא אהבה אותו מאד. גם השנה, כמו בכל בין הזמנים, לקחתי אותו לקיבוץ, ביום שלישי. ביום שישי הייתי אמורה לבוא ולהחזיר אותו הביתה".
ירד עם פרמדיקים
"ביום חמישי בבוקר, בא שכן של סבתא לדניאל, והציע לו להצטרף עם ילדים נוספים לטיול שיוצא מן הקיבוץ. דניאל נענה ברצון, ועלה לאוטובוס. הוא ירד ממנו מלווה בפרמדיקים של מד"א", אומרת האימא ופורצת שוב בבכי.
דניאל ויפליך הי"ד, עד כמה שזה נורא לחשוב, הוא קרבן ישיר של רוע ההתנתקות, שסיפחה גם את קיבוץ רוחמה שבתחומי מועצה אזורית שער הנגב, כ- 10 ק"מ מזרחית לשדרות, לסופגי הטילים שנורים מהרצועה. אבל כל זה כבר אינו חשוב לאחר שהנורא מכל קרה למשפחה. לא ניתן לתאר, לא במילים ולא בכתב, ולא ניתן אף לעשות סדר כלשהו ברגשות המבעבעים בך מול פני בני הזוג, שילדם הרך, בנם היחיד נקצר בדמי ימיו על לא עוול בכפו, והותיר אותם לבדם, עם הכאב הנורא, שהם חולקים עם הבת שלומדת בסמינר בבית שמש.
"בתחילה, לא ידענו מה חומרת הפציעה", מספר יצחק, "והייתה בנו תקווה שהוא ייצא מזה. הוא היה ילד חזק. חזק נפשית. הייתי כמעט בטוח שהוא ייצא מזה", אלא שמהר מאד, התברר לזוג ההורים המיוסר, כי הפגיעה קשה הרבה ממה שתיארו לעצמם, ודניאל במצב אנוש.
"דווקא עכשיו, בשיא הקשר"
האם, עימה היה דניאל קשור במיוחד, לא מפסיקה לבכות את מותו: "הוא היה מתקשר כמה פעמים ביום מהישיבה, ותמיד שואל בשלומי. היינו החברים הכי טובים. הייתי קשורה אליו כל כך, ואני לא מסוגלת לחשוב שהוא כבר לא פה". יצחק, האב, מתקשה לדבר, ודמעות שזולגות מעיניו נשפכות על לחייו. "הרבה שנים, לא היה לי קשר מיוחד עם דניאל, אבל לפני כשנה, עת החל להתבגר, ללמוד גמרא, התחלנו להתחבר ונוצר בינינו קשר חזק מאד. היינו לומדים יחד, מדברים הרבה, והתקרבנו אחד לשני. ודווקא עכשיו, כאשר אנו בשיאו של הקשר הכל כך חזק, הוא הלך...", אומר יצחק ועוצר מלדבר. הדמעות מדברות במקומו.
העקידה
עשרה ימים. עשרה ימים של חוסר אונים. של אי ודאות. עשרה ימים בהם אתה לא יודע אם בנך, יחידך, אשר אהבת, יותר מאשר את עצמך, יחלים מהפגיעה האנושה או חלילה יעלה השמיימה, כקרבן עולה. "הימים האלו היו קשים מאד", מספרת האם, "כל הזמן היינו ליד מיטתו. לא יכולנו לעזוב אותו לרגע. דיברתי אליו בלי סוף, וכאילו", ושוב עוצרות אותה הדמעות, "כאילו נפרדתי ממנו. למרות שהוא לא הגיב, זו הייתה הפרידה שלי ממנו", אומרת האם ונותנת לדמעותיה לזרום.
"הימים האלו, היו הכנה בשבילנו", אומר האב בקבלת הדין המדהימה שלו, "אם הם לא היו, המצב היה הרבה יותר קשה. "לאחר כמה ימים, הבנו כבר שהסיכוי שדניאל ישרוד אפסי. לא איבדנו תקווה ולא חדלנו להתפלל, אבל הבנו לאן זה הולך. הקב"ה שהנחית עלינו את המכה, גם נתן לנו את הזמן לעכל אותה".
תהילים בקיבוץ רוחמה
שיחת הנפש עם ר´ יצחק ותמר ויפליך נערכת בביתם, וצריך לומר כי ההרגשה בבית קשה. דבר שלא חוויתי ומתפלל שאף יהודי לא יחווה, לנגוע בכאב, לחוש אותו, במציאות. הקירות הלבנים בביתם צועקים כאב, כל שולחן, ארון, כסא, זועק צער, יגון, אין אונים ובכייה גדולה על אובדן. אובדן החיים של דניאל, ואובדנה של המשפחה כולה. פניהם של ההורים הבוכיים, אינם משאירים לך מקום לטעות. האווירה היא נוראית.
"בימים הללו", ממשיך יצחק לדבר, בשקט, "בהם שכב דניאל בבית החולים, ראיתי מה כוחו של עם ישראל. בין רגע, התאחדו בני המשפחה, החברים, המכרים, כולם, והחלו להתפלל לרפואתו. אנשים חילוניים ממש, מהקיבוץ בו גרה אימי (וממנו יצא דניאל למסע האחרון ממנו לא שב), אמרו במשך שעות תהילים. גם במותו, הצליח דניאל להשפיע על הכלל".
"כזה הוא היה", ממשיכה האם, "תמיד הצליח להשפיע על הסובבים אותו, לטובה. אני זוכרת מקרה שאירע בקיבוץ, כאשר פעם אחת דניאל הגיע לבקר אצל הסבתא, ואחד השכנים קרא לו לביתו. אותו אדם, היה חילוני, שבלשון המעטה, לא אהב חרדים. בפתח הבית, נעצר דניאל, וחיפש את המזוזה. כאשר הבחין כי היא לא קיימת, הוא לא פצה פה, נכנס הביתה והתיישב. אלא שבעל הבית, קלט את השנייה בה התמהמה דניאל בפתח הבית. הוא לא דיבר על כך, אך לאחר שבוע, התקשר לידיד, וביקש ממנו שירכוש עבורו מזוזה. בבית הזה, קבועה היום מזוזה. זה היה דניאל. ילד, נער, אבל עם המון כוח. כוח השפעה על הכלל. ואכן, כפי שאומר בעלי, גם במותו, הוא הצליח לאחד סביבו את כלל עם ישראל שהתפלל לרפואתו".
הברומטר נע
בבית החולים, מעל מיטת חוליו של הנער, גילו הוריו את נשמתו המופלאה. "כל פעם שהיינו מדברים איתו, מדברים אליו, הברומטר היה קופץ. מזנק כלפי מעלה. אבל השיא היה, כשהגיע ראש הישיבה שלו. ראש הישיבה נכנס, ולפתע זינק מדד הלחץ דם. ראש הישיבה דיבר אליו דברי תורה, חידושים שלמדו לאחרונה, ולמרות שגופו לא היה איתנו, הנשמה שלו קרנה. ממש ראינו איך הוא מקשיב. איך הוא מתענג על דברי התורה. הגוף לא זז, אבל הברומטר המחיש לנו איך נשמתו משתוקקת לאור התורה".
אחד מהנוכחים במקום סיפר לאחרונה ל´שעה טובה´ כי המחזה בו נכנס ראש הישיבה אל החדר עורר רושם אדיר על כלל הנוכחים בחדר. "ראינו במוחש איך הנער הגיב בשעה שראש הישיבה נכנס. כאשר הוא יצא, נחת הברומטר בשניה אחת לחצי. כדי לוודא שאכן ראש הישיבה גרם לעליה הזו, ביקשנו ממנו להיכנס שוב אל החדר. ואכן, כאשר הוא נכנס, שוב קפץ הברומטר לגובה בלתי סביר. הנשמה שלו, הנשמה המיוחדת והענקית של הילד הזה, הרגישה שאדם מלא תורה עומד בחדר".
´חפץ חיים´ על השולחן
אני נכנס עם ר´ יצחק לחדר שבו ישן דניאל בבית המשפחה בבית שמש. החדר מסודר בקפידה והאב מספר לי כי הוא ואשתו אינם מסוגלים לשנות בו דבר. "אנחנו לא נוגעים בחדר הזה. לא יכולים. הוא נשאר כך, כפי שאתה רואה אותו, מיום שדניאל נסע לקיבוץ".
"מדי לילה, אני נכנסת אל החדר", מספרת האם בבכי מרטיט לב, "ומדברת איתו. אני יודעת שהוא לא פה, אבל אני לא מסוגלת. אני מדברת איתו, ויודעת שהוא שם, למעלה, בגן עדן, מוקף בכל הגדולים שתמיד חלם להיות כמוהם, ושומע את אמא שלו". "אני יודעת שהוא שומע אותי", היא מתייפחת.
השולחן של דניאל הי"ד אומר הכל, בלי מילים, מונח עליו ספר ´חפץ חיים´. "החפץ חיים היה הדמות שלו. הוא שם לו למודל את דרכו של החפץ חיים. תמיד נשמר מאד בלשון הרע, ובכלל ב´בין אדם לחברו´. לא רק כשהיה בחור, גם בהיותו עדיין ילד, היה תמיד אוהב שלום ורודף שלום. ילד מיוחד". גם הקיר שמעל מיטתו, מלא בתמונות של גדולי ישראל. "דניאל שאף להיות כזה, להיות גדול בתורה. הלימוד שלו, השקידה שלו, הייתה נדירה".
"אבל הבן שלי, הבן יקיר שלי, כבר לא ילמד בישיבה גדולה"
האם, שנראה כי היא עומדת על סף קריסה, אומרת בשקט: "הוא חלם ללמוד באנגליה. בישיבה הגדולה בגייטסהד". "אבל הבן שלי, הבן יקיר שלי, כבר לא ילמד בישיבה גדולה", ממררת האם בבכי מר, ואני ניצב מנגד באין אונים נורא. מודה שלא יכול לעמוד במראה. היו רגעים במהלך הראיון הלוא פשוט הזה, שלא עמדתי בו. גם העיניים שלי התמלאו דמעות, נוכח זוג הורים, אשר עומד וכואב את הירצחו בחטף של בנם. זוג הורים, אשר לא מעכל את העובדה כי בנם יקירם, בנם היחיד, הבן אשר הביא להם דליים של נחת, אינו עוד בין החיים.
מה אפשר לומר להורים אלו? מה אפשר להגיד ברגע הזה? שאלתי את עצמי ונאלמתי דום. היו אלו רגעים מזעזעים, בהם שכחתי לרגע את עבודתי כעיתונאי, ונכנסתי לקטגוריה אחרת לחלוטין. משל הייתי חבר נפש של בני הזוג הכואבים. וההרגשה הייתה איומה. לא מצאתי מילים לנחם את שני האנשים האלה שעולמם חרב עליהם.
"קיבלתי על עצמי לא לכעוס"
מה היית אומר לאנשים אשר נמצאים במצב דומה לשלך, שאלתי את האב, מצב בו נלקח בן אהוב, אח, אב או נכד, ולצערנו, בארץ, אנשים רבים עברו מצבים נוראיים. אך יצחק, לא מצליח למצוא תשובה לשאלתי. הוא עדיין לא מבין את עובדת היותו אב שכול. "אני באמת לא יודע, אבל דבר אחד קיבלתי על עצמי מיד כאשר תקף אותנו האסון הזה: לא להאשים אף אחד, ולא לכעוס על אף אחד. זה הכלל. ויש לי על מי לכעוס. על הצבא שהתרשל, על המדינה שאמורה להגן עלי ועל בני משפחתי, ולא הגנה, ועל עוד ועוד גופים ואנשים. אך זה לא מתאים. זה לא יפתור שום דבר. אבא שבשמים לקח ממני את הבן היחיד שלי, והיו לו את הסיבות לקחת אותו. זה הכול".
גם הכרה במציאות, וההבנה כי הכעס לא יתרום דבר, מוכיחה עד כמה גדול ר´ יצחק ואילו תעצומות נפש יש בו. "אני, שחייתי בחו"ל הרבה שנים, תמיד ידעתי שבארץ ישראל, במדינה שלנו, שהקמנו אחרי אלפיים שנות גלות, הכי בטוח בעולם. והנה, נשבר לי המיתוס הזה. אבל עדיין, זה לא אומר שמותר לי לכעוס".
"אני כמובן דורש שהצבא יבהיר בדיוק מה היו המחדלים שהביאו למותו של בני". רמז לכך שבדיעבד התברר כי מודיעין שהגיע לכוחות צה"ל דיווח על חוליית מחבלים שמתעתדת לתקוף רכב צבאי. צה"ל ריכז את כוחותיו סביב הרכבים הצבאיים, ואילו המחבלים, כאשר לא מצאו את מבוקשם, החליטו לירות על אוטובוס.
"אני לא מאשים את הצבא. גם אני הייתי בו, ויודע במה מדובר. אבל, כדי למנוע אסונות כאלו בעתיד, אני דורש את ממצאי החקירה של המוות. אך כעס? לעולם לא".
מה יהיה בעתיד? אני שואל את זוג ההורים השכולים. אלא שאז התברר לי כי מיום שפקד האסון את שני ההורים הכואבים, לא רק שאין ´עתיד´, אלא שאינם מסוגלים לתפקד.
לעזוב את הארץ?
"אנחנו חושבים על כיוון של לעזוב את הארץ", אומר לי יצחק בכאב, "אבל מצד שני, אנו לא מסוגלים להשאיר את דניאל כאן. לבד. אנו חייבים להיות איתו".
כמה שאנסה שוב ושוב לתאר את הכאב העמוק, לא אוכל להעביר את שחוויתי באותו ראיון, שהמילה ´שיחת נפש´ מתאימה הרבה יותר. עוצמות היגון היו בלתי נסבלות.
יהי רצון שמנחם ציון ובונה ירושלים ינחם את ר´ יצחק ותמר שנפשם פצועה ולא יוסיפו לדאבה עוד.
(הראיון מתפרסם באדיבות "שעה טובה")
