במשך כל התקופה שבה פועל עו"ד מרדכי ציבין כפודה שבויים ומשחרר אסירים, מוטחת בפניו שאלה אחת, אמיתית וכנה: בסופו של דבר, אלה עבריינים שפשעו נגד החברה, בהם גם עבירות חמורות מאוד.
בהתאם לעובדה הזו, האם באמת נכון לעשות כל מה שביכולתו כדי לעזור להם? האם האנרגיה הרבה שבה הוא משקיע ב"פדיון שבויים" הולמת את הפושעים הללו?
מרדכי ציבין שומע, ומחייך. "די לבקר פעם אחת בבית מעצר בקיטו, באנקרה או בהאוואנה כדי לקבל תשובה ראויה לכך. והיא ברורה מאוד, גם ממבט יהודי וגם ממבט ישראלי-חוקתי.
"קודם כל, במהותי אני סניגור. נקודה. ככזה, אני צריך להביט על התמונה הכוללת. יש להבין שמערכת הענישה בישראל אומנם לא נחשבת למקלה, אולם היא נתמכת על כללים ברורים של זכויות אדם וצדק, שעומדים בבסיסו של כל עונש.
מדובר בכללים שהם פריבילגיה בסיסית של כל ישראלי, גם כשהוא שוהה בישראל וגם כשהוא שוהה במדינה אחרת.
וכך קורה שצעיר ישראלי עובר במדינה זרה עבירה מסוימת, ולרוע המזל הענישה במדינה ההיא חמורה פי כמה מהמקובל בחוק הישראלי. באותה נקודה, הוא כבר לא פושע בעיניי אלא אחי הנרדף.
לא פושע, אח
בזמן שאני נתקל בישראלי בן 26, שמכר קילו וחצי מריחואנה במדינת עולם שלישי ונאלץ להמתין חודשים ארוכים לתחילת המשפט, בעודו כלוא בתא צפוף עם עוד עשרים רוצחים שרובם אנטישמיים, מתעורר בי רצון לטוס ארצה להעלות את מבקריי על מטוס ולהביא אותם, כדי שיראו בעיניהם את גודל הטרגדיה.
התחושה הזאת של ערבות ההדדית, חובה יהודית לעזור לכל יהודי יחד עם שבועת הפרקליט - לא באים לידי ביטוי רק בבית מעצר במרכז הארץ.
אם בליבנו אמונה שמגיעות לעציר זכויות בסיסיות, עלינו להיאבק בעד האמונה הזאת, בכל העולם.
כך זה לגביי, כסניגור, ועוד יותר נכון כשמדברים על המוסדות השלטוניים.
יהיה מגוחך לומר שמשרד החוץ צריך לסייע לישראלים במצוקה רק כשהם ילדים טובים, אבל ברגע שהם הופכים ל"ילדים רעים", בזמן שפשעו ועוברים סבל איום - הם הופכים לאישיות לא רצויה, רק בגלל שהם רחוקים מארצם וממולדתם?
ואם הם כך פני הדברים, כדאי שנחליט שמי שעבר עבירה כלשהי מפסיק להיות אזרח ישראלי ומפסיק להיות יהודי ובכך נסיים. נישאר עם טהור ונקי לנצח נצחים".