אני לא מכיר את הנשיא לשעבר משה קצב, לא פגשתי אותו מעולם וככל הנראה גם לא אפגוש אותו. אני מאמין להרשעתו בבית משפט העליון וחושב שראוי שישלם על כך מחיר כבד.
אך עדיין קשה לי להשתחרר מההרגשה שמא האיש לא זכה למשפט הוגן.
כל מי שהקשיב או צפה בדיון בכלי התקשורת לא יכל שלא לחוש את השמחה לאיד של השדרנים והמגישים כלפי קצב. ברור היה מתחילת הדרך כי המטרה סומנה, החץ נורה וכל מה שנותר היה זה רק להקיף בעיגול.
הרדיפה התקשורתית והירידה לחייו של הנשיא לשעבר משה קצב בשנים האחרונות עברה כל גבול. מה לא נאמר ונכתב עליו: החל מתיאור מפורט של מעשיו וכלה בשאלה המציצנית האם אשתו תשאר לצידו ותתמוך בו, או שלא?
ואי אפשר להמנע מהתחושה שהשופטים הקשיבו, ולא יכלו להתעלם. תארו לעצמכם שמשה קצב היה מזוכה - איזה מסע צלב היה עובר צוות השופטים בכותרות העיתונים ובתקשורת.
אני לא אוהב להיכנס למשבצת של המתבכיין ולהתלוננן על גזענות ורדיפה עדתית, אך אין ספק שמשה קצב נחשב ל"אחר" במיינסטרים הישראלי. מדובר בליכודניק מזרחי-מסורתי, כזה שצמח מלמטה והגיע עד לאחד התפקידים המשפיעים והיוקרתיים במדינה.
בחודש האחרון עקבתי מטעם "כיכר השבת" אחרי משפטם של זוג ההורים החרדיים מלונדון המואשמים בחטיפת בתם. גם במקרה הזה, העובדה של הכס הנאשמים ניצבים חרדים משפיעה בדרך זו או אחרת על ההתנהלות בבית המשפט.
ההתעקשות של הפרקליטות להשאיר אנשים מבוגרים במעצר עד תום ההליכים, יחד עם אנשי עולם תחתון, חרף פסיקת בית המשפט בנושא - מעוררת יותר מתמיהה אחת.
ביום שאחרי פסיקת בית המשפט, זעקה הכותרת ב"ידיעות אחרונות": "השופט נכנע לרבנים". כמה ימים אחר-כך, בית משפט העליון הורה להשאיר את ההורים במעצר.
האם יש סיכוי למשפט צדק גם ל"מיוחדים"? תחליטו אתם.