הסערה שהתחוללה לפני ט"ו בשבט בנגב, הייתה גדולה, ויש שיאמרו שאפילו גרמה לסדקים בקואליציה, שגם כך מתקשה לאחרונה לתפקד, ונוחלת הפסדים פעם-אחר-פעם. אך הסיפור של הנטיעות והחשיבות המדינית של הריבונות הישראלית בנגב, גרמה לי לצאת מיד לאחר ט"ו בשבט, לחוש את השטח הבוער בנגב ולנסות להבין, מה בדיוק קורה שם, מה האינטרסים ומי באמת נגד מי.
אמנם קיבלנו הצעות למכביר - משלל הארגונים ומכל הכיוונים, לצאת לסיור בנגב, וכמובן שכל אחד יסביר על העמדה שלו – מהזווית שלו, אך בחרתי לשים נפשי בכפי ולצאת לבד למערכה. וכך, עת נטו צלילי ערב של ראש השנה לאילנות, עשיתי את דרכי לנגב – ללא תיווך וללא פילטרים, מה שנקרא, לחוש את השטח בעין בלתי מזוינת.
הנסיעה לאזור הדרום ובמיוחד לאזור היישובים הבדואים המוכרים ושאינם, הייתה לי חוויה שונה לגמרי, ממה שזכרתי משנים עברו. המקום עבר פיתוח מואץ, כבישים רחבי ידיים נסללו, הייתה תאורה והנסיעה ממנה חששתי – הייתה דווקא נעימה ומסבירת פנים.
כמה קילומטרים מאזורי הנטיעות, התחלתי להרגיש את הנגב הבוערת. ניידות משטרה היו בכל מקום, דרוכות ומוכנות לכל תרחיש. שלטי הדרכים היו שרופים ובאוויר הקריר שעמד על מעלה אחת - היתה ללא ספק אווירה של חוסר סדר ומשילות. מעבר לשוליים, הבחנתי באוהלי הבדואים – הנמצאים סמוך לכביש, ריחות של אוכל ונרגילות עמד באוויר ובאופן כללי, תהיתי, בשביל מה הגעתי לפה? אמנם באופן רשמי, הייתי בתחומי מדינת ישראל, אך הפחד מפני הלא-נודע (והדיווחים על אלימות הבדואים שהתגברה עם הקמת הממשלה) שיתק אותי ובליבי נשאתי תפילה חמה לבורא עולמים – שרק אצא מכאן בשלום. האם התפילה נענתה?
באחד העיקולים, החלטתי לאזור אומץ ולנסות לבוא בדין ודברים עם אנשי אחד האוהלים – ממנו עלתה תאורת חירום. עצרתי את הרכב שלא בחריקת בלמים, וירדתי לאוהל. כמובן, אף אחד לא יצא ומסביבי היו רק פעיות של הכבשים או עיזים, או מה שלא היה שם. בעיניי, ראיתי כלב גדול ומאיים שעומד במרחק – אך כנראה לא לאורך זמן.
בעודי תוהה לפשר מה שעלול להתרחש בעוד רגע קט, יצא לפתע בדואי מאחד האוהלים והחל לשוחח עמי בערבית. לצערי, איני דובר את השפה ומכיוון שאנחנו בתחומי מדינה ריבונית, בה השפה השולטת היא עברית, ניסיתי לדובב אותו בעברית, אך ללא הצלחה מרובה. אותו בדואי ידע רק רסיסי מילים, ואני החלטתי לעזוב את המקום בטוב, לפני שמי יודע מה יקרה.
וכך, אני וחברי למסע, יצאנו שוב לשדות הנגב החשוכות כשמסביב יש נטיעות רבות. בעודנו נוסעים בכבישים הפנימיים השבורים, החלטנו לעצור רגע במקום שהיה נראה מעניין, יצאנו מהרכב (כמובן מיד כיבינו את המנוע) ולאחר פחות מדקה, טנדר מסחרי לבן מתקרב לעברנו ועוצר בחריקת בלמים. עוד לפני שהספקנו לשקול את צעדנו ולהתחרט על הנסיעה, ירדו מהרכב שני בדואים, האחד בגלימת בז' של שייח סעודי והשני עם קפוצ'ון שחור, "מה אתם צריכים?", הם שאלו ואנחנו שחיפשנו רק דרך מילוט הגיונית, ענינו להם בפחד: "רק עצרנו פה לרגע, היינו צריכים שירותים".
מהכא להתם, כבר התחלנו לדבר, כאשר השייח הסעודי מספר לנו על הטיול האחרון שלו בדובאי – ששם הוא קנה את הגלימה היוקרתית ומבטיח לנו שפעם הבאה שנפגש, הוא יעניק לנו במתנה גלימה כזו, תוך שהוא מרעיף שבחים על ראשו של נתניהו – "ביבי המלך, אין עוד כמוהו", הוא מספר לנו. אך לנושא הפוליטי, עוד נגיע בהמשך.
המיקום בו היינו, היה אקטואלי מתמיד. לא לחינם עצרנו את הרכב שם, זה היה סמוך ליישוב סעווה, שם החלו לפני שבוע בקק"ל לנטוע נטיעות לכבוד ט"ו בשבט, מה שכמובן עורר סערה גדולה ואלימות של התושבים המקומיים, שראו במהלך השתלטות של המדינה על "אדמותיהם", לכן החשש המובנה שלנו היה מוצדק, לא ידענו להגיד מי אנחנו – ונצא טוב, תקשורת הם לא אוהבים שם וגם חרדים, שיש להם שייכות לצד השני של המפה הפוליטית – לא באים להם בטוב בשום צורה.
אך כנראה שיח אנושי המבוסס על הומור טוב ואווירה חיובית – עושה את המלאכה טוב מהכל, ומפה לשם, קיבלנו הזמנה להגיע למאהל המשפחתי לשבת על כוס קפה שחור מהביל – ולהתחמם לאור המדורות – בתוך המאהל, אך בשל השעה המאוחרת, קבענו לפעם אחרת ונסענו יחד איתם ליישוב הסמוך – לקייה, שם התיישבנו אצל "המקסיקני", לשתות ולעשן נרגילה מקומית.
איך שהתיישבנו במקום, התאספו סביבנו כמה וכמה מתושבי המקום והתחלנו לדבר, למרות הפחד ההתחלתי ותחושת הביטחון החסרה כשאתה יושב בתוככי יישוב בדואי ומוקף בתושבים – ללא כל הגנה, הרגשנו בסוף מספיק בנוח לפתוח את כל הנושאים הבוערים על מצב החברה בישראל.
סעיד, בעל הגלימה, החל בסיפורו האישי והמרתק, מתברר שאביו, נשוי לשבע נשים ויש לו יותר מחמישים ילדים. לאב יש עשרות דונם השייכים לו (לא מבחינה חוקית) וכל ילד שרוצה להתגורר סמוך לו, צריך לשלם על הקרקע סכום כלשהו ולבנות בעצמו את הבית. זה עסק טוב, כך הילד נשאר מוגן והוא מוקף במשפחה גדולה (למרות שהאב התגרש מחלק מהנשים - כי רשמית מותר רק ארבע נשים, הן עדיין גרות עם המשפחה. ח"ב).
לדברי סעיד בן ה-22, הוא התחתן לפני שנתיים עם אישה משבט סמוך והוא בנה את ביתו ליד אביו, הבית (לא הבית הרגיל שאנו מכירים. ח"ב) עלה לו כ-350 אלף שקל והוא מרוצה מאוד. לאחרונה נולדה לו ילדה, ולא תאמינו, גם הוא כמונו הישראלים, מתלונן על יוקר המחייה הבלתי אפשרי פה. "נכנסתי למכולת לקנות קצת מגבונים, לחם וחלב, ונשרף לי 300 שקל, מה כבר קניתי?!", הוא שואל בזעם ומפנה אצבע מאשימה כלפי הפוליטיקאים הערביים.
לדברי המשתתפים בפאנל, למרות המחשבה הראשונית שכל מה שמעניין אותם זה הנטיעות בנגב, הופתענו לשמוע מהם, שזה הדבר האחרון שכעת מעניין אותם. הם בכלל לא מבינים, מדוע רע"מ נכנסה לממשלה שרק גורמת להם נזקים. "בזמן ביבי, היה פה הרבה יותר שקט - גם בזמנו עשו פה נטיעות והכל התקבל ברוח טובה ובלי מהומות, רק עכשיו החלו מהומות, בזמן ביבי קיבלנו מה שרצינו, ולא העלו את המחירים על השתייה המתוקה, על החד פעמי, ועל הרכבים, ועל מה לא? עבאס הישראלי, הוא בדיוק כמו עבאס מרמאללה, פוליטיקאי שקרן, שכולו דיבורים ובשורה התחתונה, הוא דואג רק לעצמו, הוא לא דואג לא לנו ולא לנגב", אמר אחד המשתתפים וזכה להסכמה של כל יושבי "הפרלמנט" הזמני שלנו בלקייה.
כמה שעות קודם לכן, קואליציית עבאס-בנט-לפיד, ספגה מפלה קשה עם חוק הגיוס. הסתקרנתי לשמוע את דעתם על החוק ועל כך שלראשונה הייתה תמיכה של ערבים לחוק גיוס חובה – מהלך היסטורי שעוד לא היה כמוהו. לתדהמתי, הם שוב הביעו דעה מנומקת והביעו ידע רב בפוליטיקה הישראלית. לדבריהם, מדובר במהלך פוליטי כושל, שעלול לפגוע גם בערבים בהמשך. "בשביל מה היינו צריכים להיכנס לקואליציה עם הרוסי ולפיד", הם אומרים ומוסיפים, "אנחנו אוהבים את נתניהו, הוא הגיע לבקר אותנו ולא השקיף עלינו מרחוק, הרבה מאיתנו אף תמכו בו. הוא איש חזק, עכשיו מי שעומד בראש המדינה הוא איש רופס, כולו בדיחה מהלכת. אנחנו לא סופרים אותו. הוא לא חזק כמו ביבי. וזו בדיוק הסיבה למהומות, אנחנו מרגישים שעכשיו במדינה, רק החזק שורד ואנחנו צריכים להראות כמה אנחנו חזקים, רק היום הרגו לנו שלושה זקנים, יש פה משטרה אלימה, שמכה בנו באלימות, אפילו יותר גרוע מאצלכם – החרדים. אנחנו רואים בטיקטוק מה המשטרה עושה לכם אתם פרייארים".
וכך השיחה הולכת ומתפתחת על האלימות המשטרתית הנוראית ועל הממשלה שלא יודעת להיות החלטית וחזקה ובכך השקט שנשמר שנים באזור מופר שוב ושוב. האמת, כבר כמעט שכחנו את המטרה שלשמה הגענו, על הנטיעות בנגב, גם על זה היה להם הרבה מה להגיד, הם טוענים שמי שאשם בהכל הוא איתמר בן גביר, שמגיע לדרום ומצית מהומות ולכן זה הרגיז אותם.
כך או כך, לקראת השעה 2 בלילה ולאחר שתי כוסות קפה שחור חזק, התחלנו להתקפל, תוך הבטחה שבפעם הבאה שנגיע, הם יביאו לנו כבש, אנחנו נביא שוחט מהמשחטה הסמוכה ב'שגב שלום', ונשב לארוחת בשרים מפנקת, ולא נדבר על הפוליטיקה שלא מעניינת.
אה, וכמובן לקראת סוף השיחה, איך לא, הם ביקשו לעשות איתנו "סרטון טיקטוק", ושנסביר על המאכלים שלנו, על הגפילטע ועל הקישקע והטשולנט. זרמנו, שיתפנו פעולה ולכו תדעו, אולי כבר נהפכנו לפנים היהודיות המוכרות של הבדואים בטיקטוק.