כבר גדלנו, נכון? על זה אתם יכולים להסכים איתי בלי ספק. הקהילה החרדית גדלה וממשיכה לגדול עם השנים. הנתונים המספריים לא משקרים. בנינו קהילות, התבססנו בעמדות מרכזיות. בנינו מוסדות חינוך ואנחנו משמיעים את כוחנו ומנצלים את השפעתנו ואת כוחנו האלקטורלי והפוליטי בכל תחום חשוב. אם כל כך גדלנו ואנחנו מודעים ליכולות שלנו כחברה, כקהילה, הגיע הזמן שנתחיל להישיר מבט גם למקומות כואבים.
קל יותר להתעלם, אני יודעת. לומר שאין אצלנו אלימות במשפחה, שפגיעות כאלה או אחרות קורות בחברות אחרות ותרבויות אחרות. קל להאשים את הקרבנות שלא היו בסדר ולכן נפגעו. קל לומר שכל הבעיות האלה הן "שלהם" ולא שלנו ולכן אנחנו, כחברה, לא צריכים ולא רוצים להתעסק בתחום. אבל בתוך תוכנו כולנו יודעים את האמת והגיע הזמן שנדבר עליה.
אלימות קיימת גם אצלנו, בבתים "הכי טובים" ובמשפחות "הכי יפות", אלימות כזו, שסימניה מוסתרים מתחת שרוולים ארוכים של לבוש צנוע, שאת עומק הכאב שהיא גורמת לא רואים מבחוץ. שבאה לידי ביטוי בגבולות הבית, אותם אנחנו מפחדים לפרוץ כי "לא נעים". אלימות כזו שמתרחשת בשולחנות שבת משפחתיים, שנעשית בחדרי חדרים. היא נושאת בתוכה פחד אמיתי מדיבור על האירועים, סוד מזעזע שחייבים לשמור שלא יצא החוצה, פחד שמוביל לשתיקה וזעקה ללא מילים של עשרות אלפי נשים, גברים וילדים.
אבל גדלנו, נכון? אנחנו מסוגלים כבר לדבר על הדברים. יותר ויותר הורים לילדים נפגעים ונשים נפגעות פונים למרכזי התמיכה והסיוע לקבלת מענה ותמיכה. יותר ויותר אנשים מתחילים לשמוע את הסיפורים המורכבים ולהבין שיש צורך בעבודה מקצועית, רצינית ויסודית לתקן את הדרוש תיקון בשביל כולנו. לא רק בשביל הנפגעות, בשביל הקהילות שלנו שיהיו בריאות יותר, עם ערבות הדדית וחסד לכולם, בלי יוצאים מן הכלל. אנחנו מבינים את זה והצעדים שנעשים לתיקון ולסיוע מרגשים ומועילים, אבל עדיין לא מספיקים.
כשמספר הפניות עולה בעקבות הקורונה והשפעותיה, צריך יותר כלים מקצועיים לתמיכה. כשהארגונים הפעילים בתחומים השונים מספרים על עליה במאות אחוזים וחוסר יכולת לתת מענה הולם, צריך התערבות מערכתית נוספת. זו לא אמורה להיות רק הבעיה שלנו, אלו שלקחו על עצמם להתעסק עם הצד הפחות יפה של הקהילות שלנו. זו בעיה של כולנו. התמיכה והמעורבות חייבת להיות של כולנו. זה צריך להתחיל מהאנשים הקטנים, הגדולים בעצם, שישימו לב למה שקורה בבית השכנים. לצעקות, לבכיות, לדברים בלתי שגרתיים. להמשיך באנשי החינוך, שלא יתעלמו מסימני המצוקה שנראים בבירור - למי שרק מוכן להביט בתלמידים מבט נוסף ומעמיק יותר - וילמדו מוגנות כדי למנוע את הפגיעות הבאות.
זה אמור להיות רמזור אדום בוהק מול עיניהם של ראשי העיריות החרדיות, שחייבים להשקיע יותר משאבים עירוניים בתחומי הרווחה והמשפחה, בתחומי הליווי והעזרה לאלו שכבר מעיזות ופונות לבקש סיוע. זה אמור להיות הדבר שבגללו רבני קהילות ושכונות לא נרדמים בלילות, אם הם יודעים שבתחום הקהילה שלהם מתרחשת אלימות ופגיעה כזו או אחרת וזה אמור להיות גם הדבר שהנציגים שלנו במוקדי קבלת ההחלטות על מדיניות ועל תקציבים - נלחמים עליו, לפחות כמו שנלחמים על תקציבי מוסדות החינוך והישיבות.
תגידו, אם המשפחה שבורה והבסיס רעוע, איך נבנה עליהם בניינים של תורה ויראת שמיים? אבל הם לא שם בוועדות ובתקציבים ובקריאות בכנסת לתיקון המצב ורבני קהילות לפעמים מתעלמים מבכי ובקשות של נפגעים ונפגעות. העיריה עונה תשובות לקוניות של "אין תקציבים" ואנשי החינוך אומרים שהם בכלל לא מבינים איך כל הנושא הזה קשור אליהם.
יש לנו בעיה. אנחנו חייבים להמשיך ולצעוק. אנחנו, האנשים הקטנים שרואים את הנפגעים והנפגעות, במשפחה שלהם ובקהילה שלהם, האנשים שמובילים את הארגונים אליהם מתנקזים בסופו של דבר הררי הדמעות והזעקות. אנחנו נמשיך ונביא את הצעקה הזו, מול העיניים של כולם, עד שמשהו יפתח גם שם למעלה. ברגע שיבינו שהחברה לא מוכנה לשתוק יותר - גם שם, במקומות שיכולים לעזור הרבה יותר לא יוכלו להתעלם. זה בידיים שלנו עכשיו, שלך ושלי ושל כולנו, לצעוק את צעקת העשוקים והנפגעים, בשביל אלה שקולם אינו נשמע.
ניהול אולפן: יוחנן בלייך