אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה נפתחו אחר הצהריים (שלישי) בטקס המסורתי בבית 'יד לבנים'. בשעה 20:00 תשמע צפירה בת דקה, ברחבי הארץ, ולאחריה תחל העצרת המרכזית ברחבת הכותל המערבי.
ביום זה זוכר עם ישראל את זכרם של 23,741 חללי מערכות ישראל ושל 3,150 האזרחים שנרצחו בפעולות איבה. "כיכר השבת" בפרויקט מיוחד - "פרק לכל חלל".
בטקס ביד לבנים, השתתפו ראש הממשלה בנימין נתניהו, יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, ממלאת מקום נשיאת בית המשפט העליון, השופטת ענת ברון ומשפחות הנופלים.
נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס:
״אורו של נר הזיכרון, המועלה היום ברחבי ישראל, מקרין על 364 הימים הנותרים בשנה. יום אחד לעומת 364 – והוא שקול כנגדם. כי בזכות הבנים והבנות, בזכות יקירינו שנפלו, שזכרם צורב את נשמתנו – מובטחים חיינו, מתקיימת מדינתנו. בלעדיהם, אנה היינו באים? והיום אנו מרכינים ראש וחולקים כבוד ל-23,741 חללי מערכות ישראל: יהודים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים, בדואים, צ'רקסים.
"עליהם נוספים אלפי הקורבנות של פעולות האיבה – כולל ארבעה אזרחים חפים מפשע, שנהרגו בתחילת השבוע מטילי המחבלים בעזה. אנו שולחים את תנחומינו העמוקים למשפחותיהם. כל חלל, כל נופל, פוצע את לבנו. מי כמונו, אחיי ואחיותיי, יכול להעיד על כך. הכאב והגעגוע אינם מרפים. לעתים קרובות אומרים לי קרובי הנופלים: 'אחרי קבלת הבשורה המרה היינו צריכים ללמוד לנשום אוויר מחדש. המחנק בגרון הופיע כל הזמן, יום ולילה'. ובאמת, אין הסבר ברור כיצד אנו יכולים לעמוד מול האובדן! מצד אחד אנו ממשיכים בשגרת חיינו, ומצד שני כמעט אין יום שאיננו מוצפים בו בזיכרונות על זיו פניהם של יקירינו, על חיוך שחייכו, על מלים שאמרו, על דברים שעשו – כאילו הם ממש איתנו. אבל הם אינם איתנו. וכל פעם בהצפת זיכרונות כאלה החלל חוזר ונפער מחדש, ואתו מבליח הכאב הצורב.
"אי אפשר שלא לחשוב מה היה קורה ביתרת חייהם, מה היה קבוע ומה היה משתנה, מה היו תורמים למשפחות שהיו מקימים או הקימו, לחברה, למדינה שלנו, ומי יודע? לאנושות. כל כך הרבה שאלות, ומי כמוכם יודע שההתמודדות איננה רק ברגע האיום שלא ניתן בכלל לתאר אותו של קבלת הבשורה, וגם לא בשנה. ההתמודדות היא לכל החיים. אז איך ממשיכים הלאה?
"יכול להיות שכל אחד ואחת מכם, מוצא את הדרך הייחודית שלו להתמודד עם השכול, אבל אם יש משהו שמאחד רבים רבים מאתנו, ואולי את כולנו, זו הפנמת השליחות הגדולה שמילאו יקירינו, שנותנת לנו הרבה כוח לעמוד במשא היגון. בזכותם זקף עמנו את קומתו במולדת, אחרי דורות רבים של חולשה והשפלה. לפני 75 שנים היינו אבק אדם. היום אנחנו כוח עולמי עולה, ומאז התחייה הלאומית בארצנו – כל דור עומד איתן מול מבקשי רעתנו. איננו ששים אלי קרב, אך אנו יודעים שנכונות ההקרבה היא הערובה לגורלנו.
"השנה אנו מציינים 50 שנה לפרוץ מלחמת ההתשה. בני דורי ואני השתתפנו בה. יש מי שמכנה אותה 'המלחמה הנשכחת', אבל אני זוכר אותה היטב. כשהתגייסתי לצה"ל אחרי מלחמת ששת הימים, ועשיתי טירונות בצנחנים, אמרתי כמו חבריי ש"אנחנו החמצנו", ככה אמרנו: "החמצנו את המלחמה". והמפקדים שלנו, מ"כים בני 21, למודי הקרבות אמרו לנו: 'חכו, זה עוד יבוא'. הם אמרו את זה כמו שהאדם יודע שתבוא רעה, שהיא שונה ממה שאנחנו חושבים. ובאמת, תוך זמן קצר באו אתגרים חדשים. ההפגזות הארטילריות לשטחנו, חדירות המחבלים, הן באו - אבל הן לא החלישו את רוחנו. עמדנו בהן, והשבנו מלחמה-שערה.
"חבריי ליחידה ואני קיימנו פשיטות על פני מים גועשים – מעבר לתעלת סואץ בדרום-מערב, ומעבר לירדן במזרח. לימים השגנו שלום עם מצרים וירדן. השגנו אותו כי כושר העמידה של המדינה, ועוצמתו של צה"ל, שכנעו את שכנינו שישראל היא עובדה קיימת – וכיוונו אותם לנתיבי השלום. אבל העמידה הזו גבתה מאיתנו מחיר כבד מאוד. כמו רבים כאן, גם אני איבדתי מכרים וחברים לנשק, ביניהם חבר ילדות מירושלים - אריק אנג'ל.
"אריק היה נער צנום. בשכונה קראנו לו 'אריקו'. זה היה כינוי חיבה שהיינו משתמשים בו לפעמים, כי אמו ויקי תמיד הייתה קוראת לו: "אריקו, אריקו, בוא הביתה", דבק בו הכינוי. כשאני התגייסתי נותק הקשר איתו, אבל כעבור זמן קצר התחילו להגיע אליי כל מיני שמועות על קצין שריון מופלא – אריקו. קצין שריון מופלא עם כושר פיקוד, עם כושר מנהיגות שהעתיד צופן לו גדולות. בעזרת כוח הרצון שלו הוא התגבר על קשיים, ובדיוק כשעמד לפרוץ במלוא יכולתו, הוא נפל בפעילות מבצעית בסואץ במלחמת ההתשה.
"מפקדו כתב להוריו: 'לקורבן כבד נדרשנו, ומי יודע מה צופן בחובו העתיד'. ואכן, רבים שהכרתי נפלו גם במלחמת יום הכיפורים – אבל הבית עמד. בלמנו בגבורה עילאית את מתקפת הפתע, זכינו בניצחון פלאים, ניצחון מזהיר. תמיד נזכור: גורל מדינתנו היה מוטל על הכף. ולולא יקירינו שנפלו, המדינה הייתה נופלת.
"בזכותם יש לנו קיום, ותקומה, וחירות, והישגים כבירים. לו רק יכלו יקירינו לראות את ההתעצמות הבלתי-פוסקת של ישראל, את ההתפתחות הכבירה, את הפריחה והשגשוג, את המעמד שרכשנו לנו בין האומות. דווקא היום, כשה'אין' בתוכנו מורגש במלוא עוצמתו – נזכור את ה'יש' העצום, כמקור עידוד ונחמה.
"מכובדיי, משפחות יקרות. אני מתחייב שנמשיך לפעול להחזיר ארצה את חללינו, נעדרינו ושבויינו כפי שהחזרנו הביתה את זכריה באומל ז"ל. אני מאחל החלמה שלמה לכל הפצועים. יהי זכרם של חללי מערכות ישראל, יקירי נפשנו, צרור בצרור חיינו לעולמים".