בימים אלו נחקר שר הפנים הרב אריה דרעי במשטרת ישראל, בחשדות שונים בנוגע להתנהלותו בכספי ציבור. אין לי כמובן שמץ של מושג על החשדות ועל הממצאים שבידי המשטרה, וברור שאין לי שום יכולת להעריך מה יעלה בסופה של החקירה, אבל אני סבור שזו יכולה וצריכה להיות הזדמנות עבורנו לברר את הנורמות ואת האתיקה שלנו בנוגע להתנהלות המתבקשת במחננו מאנשי ציבור. מטבע הדברים, המשטרה הפרקליטות ובתי המשפט עוסקים בהיבטים החוקיים והפליליים, אולם חשוב לא פחות לברר את המישור הנורמטיבי.
כל אדם בקהילה החרדית רואה מסביבו מוסדות חינוך, ישיבות, ארגוני חסד, עמותות ועוד אינספור גופים הנתמכים מכספי ציבור ומפילנתרופיה, ומתנהלים כמוסדות פרטיים לכל דבר ועניין. מקימי המוסדות והארגונים הנפלאים הללו, מנהלים אותם על פי ראות עיניהם ושיקול דעתם, מעסיקים בהם את בני משפחותיהם, ובבוא היום מעבירים את ניהול המוסדות מדור לדור. התנהלות זו איננה דבר חדש ויש בה היגיון רב, אולם חשוב להכיר גם את המחירים הכרוכים בהתנהלות זו ואת הטשטוש החמור שהיא גורמת בין כספי ציבור לרכוש פרטי.
אנו יודעים שהנוהג הזה זוכה ללגיטימיות לא רק במוסדות וארגונים שהוקמו באופן עצמאי ע"י אנשים פרטיים, אלא גם בגופים שהוקמו ע"י כלל הציבור החרדי כדוגמת מפלגות חרדיות, רשתות חינוכיות חרדיות, מערכות עיתונים חרדיים, וגופים ציבוריים עם השפעה חרדית מובהקת כדוגמת הרבנות הראשית, מועצות דתיות, רשויות מקומיות, משרדי ממשלה וכיו"ב, עד שישנם מקומות שהיכולת של אנשים ראויים להגיע לעמדה בעלת השפעה ללא קרבת משפחה מתאימה נמוכה מאוד.
יתכן אמנם שבכל הדברים הללו אין דופי מבחינה חוקית, וניתן גם לטעון במידה רבה של צדק שהדברים הללו אינם רק נחלת הציבור החרדי, אבל לא ניתן להתעלם מכך שבמחננו הדברים הללו רווחים יותר ואין פוצה פה ומצפצף.
ניתן למצוא כמובן סימוכים הלכתיים והיסטוריים רבים התומכים בנוהג זה, אבל באותה מידה ניתן גם למצוא מקורות בתנ"ך ובחז"ל לתופעות שליליות שעלולות להתלוות לכך. ברצוני כאן לציין רק שתי דוגמאות שליליות לתופעה זו. האחת של חפני ופנחס בני עלי הכהן הגדול, אשר ניצלו את מעמדם הרם להתנהגות לא ראויה כלפי העם הבא למשכן ה' בשילה, ונענשו על כך בחומרה רבה לדורות עולם (ראו שמואל א' פרק ב'). והדוגמה השנייה ממסכת פסחים (נז,א) שם סיפרו על כהן גדול צדיק בשם ישמעאל בן פיאכי עד שיצאה בת קול ואמרה "שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פיאכי תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה", ובסמוך נאמר שם על בני ביתו "אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי, אוי לי מאגרופן, שהם כהנים גדולים ובניהן גיזברין וחתניהם אמרכלין ועבדיהן חובטין את העם במקלות".
בנקודה זו ראוי להזכיר את אחד ומיוחד מגדולי התורה בדור האחרון, הגרא"מ שך זצ"ל ראש ישיבת פוניבז', ראש "מועצת גדולי התורה", "ועד הישיבות" ו"החינוך העצמאי", מייסד מפלגת "דגל התורה" ועוד מוסדות וארגונים רבים, שזהירותו מכל טובת הנאה אישית לו ולבני משפחתו הייתה מופלאה. חתנו הגרמ"צ ברגמן שליט"א סיפר בהספד בשעת הלוויה כיצד הגרא"מ שך זצ"ל נמנע מלהעניק לו מכתב המלצה לתורם מסוים שהסכים לתרום לישיבת הרשב"י שבראשותו סכום של מאה אלף דולר, בכדי לא ליהנות מתפקידו הציבורי.
ידוע לי שהגרא"מ שך זצ"ל היה יוצא דופן בעניין זה גם בקרב גדולי תורה רבים, ונראה שסמכו על דברי הגמרא "אמר אביי ואיתימא ר' יצחק הרוצה להנות יהנה כאלישע ושאינו רוצה להנות אל יהנה כשמואל הרמתי" (ברכות י,ב), אולם נדמה שדווקא בתקופה זו שרבים וטובים טוענים שהם ממשיכי דרכו האמתיים של הגרא"מ שך זצ"ל, כדאי שרבים וטובים יבחרו גם בעניין זה ללכת בדרכו.
זוהי כמובן סוגיה רחבה ביותר, ולא באתי כאן אלא לעורר את הדיון הציבורי בסוגיה זו, שיש בה פנים לכאן ולכאן. כולי תקוה שיבואו עוד אחרים וילבנו את הנושא מצדדיו השונים, מפני שיש בו השפעה רבה על כולנו ככלל ועל כל אחד מאיתנו כפרט.