עם קום המדינה, היו כמעט חצי מחיילי צה"ל חיילים ניצולי שואה שבינם ובין ילידי הארץ הייתה תהום תרבותית וחברתית. 25,000 החיילים שכונו גח"ל - "גיוס חוץ לארץ", זכו לבוז ולזלול על "הליכתם כצאן לטבח". הם זכו לכינוי גנאי מעליבים כגון חיילי אג"ד - אנשי הגולה הדוויה ו"גחלייצים מושב לייצים".
רבים מחיילים אלו הגיעו לארץ כאשר הם חולים בחוליי גוף ונפש, כשהם שבורים ורצוצים משנים ארוכות של רעב, פחד קיומי, מראות זוועה, בדידות איומה וחוסר כל. רבים מחיילים אלו לא ידעו עברית והתקשו להסתגל אפילו למזג האוויר הישראלי.
לפני כעשרים שנה החליט יהודה שטרנפלד - אז אדם פרטי שלחם במלחמת העצמאות לצד אותם ניצולים להעלות על נס את תרומתם ההיסטורית. התרומה שנעשתה על אף הקשיים, הבדידות אותם חוו ומעל הכל על כך שבמותם על קדושת הארץ נפסקה שרשרת הדורות המפוארת של משפחתם.
אט אט ובמשך שנים אסף שטרנפלד את השמות והגיע לכמעט חמש מאות איש. לאחר מכן התגלו קרובי משפחה מדרגה ראשונה והרשימה השתנתה כל הזמן. לאחר מספר שנים ובעקבות עבודתו המסורה של שטרנפלד החליטו במשרד הבטחון לקדם את הנצחתם ולספר את סיפורם.
משרד הבטחון הוציא את ספר "הנצר האחרון" ולהנציחם באנדרטה ייחודית הנמצאת בין "יד ושם" והר הרצל. על הציר המסמל את המעבר בין שואה לתקומה נחרט סיפורם של חיילי הנצר האחרון שמסמלים יותר מכל את השואה ובעיקר את התקומה.
"יזכרם ה' אלוקינו עם שאר צדיקי עולם"