זה היה לפני כחודש, היה יום נעים, לא חם מדי, לא קר מדי, הייתה לפתע הרגשה של נורמאליות, ההמונים צעדו, צעקו, גידפו, אבל בבית המשפט הצבאי, שררה דממה השופטים במדים, ישבו בפנים מרצינות, מפנימים את תפקידם ומהותם וקראו את פסק הדין בתיק של התובע הצבאי נגד אלאור אזריה.
פסק הדין היה שפוי מאוזן, העשבים השוטים נוכשו אחד אחד, השאלות העובדתיות עלו וטופלו באלגנטיות וקור רוח, השאלות המשפטיות, לא רבות מדי, טופלו ביד בטוחה שהיית מפקיד בידה אזמל מנתח מוח.
ועבר שבוע ועוד שבוע וחזרנו אל הקריה, אל בית המשפט הצבאי. אותם שופטים, אותה ארשת פנים, אבל ברגע אחד הוסרו המסכות, מתחת לפנים המרצינות, פרץ צחוק מטורף, מפה נטול שיניים, עיניים שקועות בחוריהם, המדים התגלו כתחפושת פורים מקש וגבבה, התפרים התפוצצו ותחתם התגלו שלדים מגחכים.
"אנו גוזרים על הנאשם 18 חודשי מאסר", השופטת כמעט לא הכילה את הצחוק, עבדנו עליכם, אמרה, חשבתם שאנחנו באמת מחשיבים את החיים של הערבי ששכב על הכביש. נכון, כתבנו שהערך הצבאי של טוהר הנשק הוא ערך עליון שחייל לא יעשה שימוש בנשק אלא על פי פקודה ובנסיבות שמצדיקות שימוש בנשק, כתבנו שזה היה ירי מתוך נקמה, אז מה? נקמה היא רגש חיובי, היא נותנת מוטיבציה לחיילים, מדליקה להם ברק בעיניים.
באמת האמנתם לנו? שאנחנו נממש את מה שכתבנו בהכרעת הדין? אנחנו לא בני אדם? כשמדגדגים אותנו אנחנו לא צוחקים? ועוד איך אנחנו צוחקים, בואו לצחוק אתנו, חיילים שהרגו ברשלנות בטעות חיילים ואזרחים אגב ניקוי רובה קיבלו 4 שנות מאסר ויותר. יונתן היילו, אתיופי שהרג את מי שנהג לפגוע בו קשות בקביעות קיבל בבית המשפט המחוזי 20 שנות מאסר, אך בית המשפט העליון ריחם עליו וקיצר את העונש ל-12 שנות מאסר.
נו באמת, אתם משווים אתיופי לילד של כולנו? מה אתם חושבים שפה זה אירופה, נתנו לו עונש של מחזיק 5 גרם קנאביס, ערך חיי ערבי שווים 5 גרם של קנאביס לא רפואי. 18 חודשים שמהם אפשר לקצץ חצי ועוד קצת, להמתיק עוד קצת, להכניס פנימה חצי ביצה ולבחוש היטב והנה הילד שלנו משתחרר.
ארור המשפט הזה, חבל שהתקיים, היה צריך לגמור אותו כמו את כל המקרים האחרים בנזיפה, במכה קטנה בגב. ארור צלם בצלם שהכריח אותנו לכמה שבועות לעמוד מול עצמנו.
עורך הדין אביגדור פלדמן עוסק במשפט פלילי ובזכויות אדם. ממקימי ארגון "בצלם", המרכז להתדיינות באגודה לזכויות האזרח, והוועד הציבורי נגד עינויים בישראל.