חוקרי השב"כ חושפים את העינויים בחקירות

מי שחוו את נחת זרועם של החוקרים ידעו לספר על שיטות שונות, החל מצעקות באוזן, דרך מכות ועד כפיית תנוחות מכאיבות לאורך הזמן. עד היום, נשמעו אותם תיאורים של המתלוננים בלבד. אבל בשיחה שניהלו באחרונה חוקרים, בנוכחות מספר עדי שמיעה על פי הדיווח של חיים לווינסון ב'הארץ', הפכו אותם סיפורים למוחשיים יותר: ניתן היה לשמוע בגוף ראשון מה נעשה בעינויים של חשודים בפרשות מרכזיות, מי מאשר את הפעולות ומה התועלת שלהן לחקירה.

זה לא כמו בגוואנטנמו, הסביר באותה השיחה נ', חוקר בכיר לשעבר שבסמכותו היה לאפשר מעבר לאמצעים מיוחדים, כהגדרתו. אנחנו לא מעמידים את הנחקר ערום במינוס 10 מעלות, הוסיף. האמצעים שננקטים בישראל, לדבריו, נבחרים בקפידה כך שמצד אחד לא ישאירו נזקים או סימנים, ומצד שני יהיו מספיק אפקטיביים כדי לשבור את רוחם של הנחקרים.

על פי החוקרים אותם מצטט 'הארץ' האמצעים בהם עושים שימוש בחקירות הם מחושבים ואכזריים במיוחד:

סטירות: ניתנות בעוצמה מדודה, כשהמטרה היא לא לפגוע באיברים רגישים כמו אף, אוזן, גבה ושפתיים. פני הנחקר מכוסים.

הטיית גב: הנחקר יושב על כיסא בלי משענת כשגפיו אזוקות והחוקרים כופים עליו להטות את גבו כלפי מטה.

משיכת חולצה וצעקות: אחד החוקרים אוחז בחולצת הנחקר, מושך אותו אליו וצועק עליו.

כריעה: הנחקר כורע על ברכיו לנגד הקיר כשידיו אזוקות והחוקרים כופים עליו להישאר במצב זה.

הרמת ידיים – הרמת הידיים עד גובה הכתפיים כשהן אזוקות מאחורי הגב.

מאז שא' התלונן על העינויים בחקירתו, התלונה עדיין בטיפול. "הושיבו אותי בחקירה על כיסא, שמו לי כיסוי עיניים, אני לא יודע מי, העיף לי סטירה כזו שעף לי כל הראש", תיאר בפני הממונה על בדיקת תלונות נחקרים. "לא ראיתי אבל נדמה לי שזה היה עם כף היד. לאחר מכן הושיבו כשגבי לא נשען על גב הכיסא, הייתי אזוק, מקדימה ישב חוקר בכיר צמוד אלי שהרגליים שלו תופסות את הרגליים שלי ודחף אותי למצב חצי שכיבה. בשלב מסוים לא יכולתי להחזיק יותר, כאבו לי שרירי הבטן, ירדתי עד הסוף כמו קשת והכל מתחיל לכאוב. תוך כדי זה שהייתי מוטה לאחור ספגתי אגרופים, אני חושב לתוך הירך שלי. זה קרה במשך מספר שעות, מטים את הגב שלי אחורה, מעלים קצת לשנות תנוחה. בשלב מסוים התחלתי לבכות, צרחתי ובכיתי מכאבים".

תיאור זה מתאים לתיאור אמצעי החקירה המיוחדים שעליהם דיבר החוקר נ'. סטירות הן האמצעי הראשון שהוא מנה. לדבריו, עוצמת הסטירות אינה הגבוהה ביותר האפשרית אלא עוצמה מדודה, כשהמטרה היא לא לפגוע באיברים רגישים כמו אף, אוזן, גבה ושפתיים, ופניו של הנחקר מכוסים בכיסוי עיניים כמו בטיסות. הוא הסביר בשיחה כי כיסוי העיניים הוא אמצעי בטיחותי, כדי שהנחקר לא יראה שהולכים לסטור לו ואז יזיז את ראשו ויפגע באיברים חיוניים. גם הטיית הגב לאחור לא נפקדה מהתיאורים של נ'. הנחקר יושב על כיסא בלי משענת, וחוקרים כופים עליו להטות את גבו בזווית כלפי מטה, ידיו אזוקות מאחורי גבו ורגליו אזוקות, פירט. אחד החוקרים מונע מהנחקר להזדקף. בתנוחה זו הנחקר צריך להפעיל את שרירי הבטן כדי להחזיק מעמד.

ומה באשר לבכי ותלונות על כאב? גם אלה לא נפקדים מדברי נ'. כאשר חוקרים מאלצים אדם לכרוע על ברכיו עם גבו אל הקיר, כשידיו אזוקות, הוא נכפה להישאר במצב זה לאורך זמן. אם הנחקר נופל — מרימים אותו בחזרה לתנועה המכאיבה, אמר נ'. וגם אם הוא בוכה, מתחנן על נפשו או צועק החוקרים ממשיכים בשלהם.

חוקר בכיר אחר שהשתתף בשיחה המדוברת, התייחס בדבריו לתשתית המשפטית המאפשרת את השימוש באמצעים האלימים. לדבריו, בהתאם ל"הגנת הצורך", כאשר חוקר מבין שזו הדרך שלו לסכל או למנוע פיגוע בחיי אדם, הוא עושה שימוש בזה כדי לקבל את המידע. מבחינת היררכיית האישורים, אמר, על החוקר עצמו לבקש את האישורים הנדרשים להפעלת האמצעים, כשהוא מגיע עד למעלה. עם זאת, לדבריו, במקרים דחופים כמו מחבל מתאבד שעומד להתפוצץ, יכול החוקר עצמו להפעיל את האמצעים בשטח גם בלי אישורים. בהינתן הסכנה לחיי אדם, ניתן יהיה להחיל רטרואקטיבית את הגנת הצורך.

בשיחה שקיים נ', הוא התייחס גם לחלק מהאמצעים הללו. למשל, הצעקות. לדבריו, לעתים יש צורך לאחוז בחולצת הנחקר, למשוך אותו לכיוון החוקר ולצעוק עליו. שיטה אחרת שעלתה בשיחה היא הרמת ידיים — על הנחקר להרימן עד גובה הכתפיים, כאשר הן אזוקות מאחורי גבו. מהשיחה עולה כי החוקרים מודעים לכאבים הנגרמים לנחקרים כתוצאה מהתנוחות. חלק אף ניסו זאת על עצמם ומצאו שהתנוחות לא קלות, שקשה להחזיק בהן מעמד, ושמניסיונם בחקירות נמצאו לא נעימות.

בשיחה המתועדת הדגיש נ' כי צריך להבהיר לנחקר, שחקירה היא לא בהכרח רק שאלות ותשובות. צריך שיהיה ברור שכדי לקבל תשובות, ניסיונות השכנוע לא יהיו רק מילוליים.