הכרתי פעם בעל חסד גדול, שהיה מתרוצץ יומם ולילה לסייע לאנשים במצוקה. מרוץ החסד שלו השכיח ממנו בין לבין, שהוא השאיר בבית אשה ועשרה ילדים החיים בדוחק כלכלי. כשהמצוקה הזו הביאה לשבר של הבית (גירושין), סיפרה לי אשתו, שערב אחד הוא התפרץ הביתה, תוך שהוא דורש בדחיפות תרופה נגד כאב ראש, לנזקק שהוא מטפל בו. היא סיפרה שאיש החסד שלה נכנס הביתה בסערה ויצא בחטף, תוך התעלמות מהעובדה שאשתו שוכבת במיטת חוליה כבר שלושה ימים, והיא זקוקה למעט חסד ועזרה, אך איש החסד שלה, אפילו לא ראה זאת.
´חסד´ שאינו על פי כללים מוגדרים, יכול כידוע להביא לתועבות הנוראיות ביותר. לא לחינם נאמר על אחד מאיסורי עריות ´חסד הוא´. כוונות טובות, שאינם מדודות באמת מידה שהיא מעל סחף רגשות ואופנות של רגע, יכולים להביא לחורבן במקום לבניין.
לא לחינם הגבילו חכמים את נותני הצדקה, ואף קבעו שהמבזבז לא יבזבז יותר מחומש. זוהי חשיבה חברתית כלכלית, המבקשת להזהיר את הנותן, מפני סחף לא רצוי. כזה שיהפוך את היוצרות, עד שיהפוך את הנותן לעוד מקבץ נדבות. כלל שני שהוא חשוב הרבה יותר, נלמד מהפסוק ´וחי אחיך עמך´, ממנו לומדים על קדימות בנתינת צדקה – עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמים.
ברור שהיחס לנו למצוקות כלכליות ברחבי העולם צריך להיות ע"פ מדדים ברורים. כאלו שישמרו על האיזון, ועל המחויבות הראשונית שלנו כלפי אחינו, עצמנו ובשרנו.
בנוסף יש להישמר מפני חסד שיכול להביא אותנו לסוג של השמדה עצמית. רחמים כלפי פליטי דארפור או כלפי עובדים זרים כאלה ואחרים, מסכנים את קיומה של המדינה הקטנה שלנו, מבחינה דמוגרפית ומבחינה ערכית ותרבותית. אפשר באופן אבסורדי לקבל כאן את כל פליטי העולם, מתוך אותו טיעון ´גם אנחנו היינו נרדפים´. אך בשיטה זו, קרוב יהיה היום שנאלץ להגר לאפריקה כשיושביה האומללים ימלאו את בתינו.
באופן אחר יש לראות את תפקידנו המוסרי. משה רבינו לא מתעלם ממצוקתן של הבנות המדייניות, הוא נוקט עמדה וקם להושיען מפני הרועים. יש לנו תפקיד לתקן את העולם, שיכירו וידעו כל יושבי תבל, שיש בורא לעולם ומוטלים עליהם שבע מצוות בני נח. הרבי מלובביץ מדגיש שלו היו הגרמנים מכירים את שבע מצוות בני נח, השואה היתה נמנעת.
במסגרת זו עלינו להיות שותפים להוקעה של מדינות העסוקות ברדיפה של חלשים או במעשה רצח. לא יתכן ש"איש השלום" נשיא מדינת ישראל שמעון פרס, יקבל ללשכתו את שר החוץ הסיני בתופים ובמחולות, בזמן שממשלתו של זה אחראית למחנות ריכוז ולקציר איברים כחלק ממדיניות דיכוי של בני עמם.
אך יחד עם זה כל עוד איננו במעמד של מעצמה, אין לנו חיוב להתערב פיזית, כפי שיש חובה על מעצמות גדולות וחסודות כמו ארה"ב. אלא אם כן, יש לכך השלכה על בני עמינו.
הרב כהנא הי"ד היה רואה בחומרה את העובדה שמדינת ישראל מתהדרת בתעשיית יצוא של נשק. הוא טען שלא ייתכן שמדינת העם היהודי תייצא לעולם תעשיית הרג ושפיכות דמים – בכל מחיר שלא יהיה. יצוא של ידע חקלאי ורפואי, מתאים יותר לאומה המבקשת לתקן את העולם.
עלינו להיות בעלי דעה ועניין בנוגע לעוולות המתרחשות ברחבי העולם, במגבלות של סדרי עדיפות שעניי עמי קודמים לעניי אומות העולם. מדינת ישראל צריכה להיות קשובה לצרכים הומניטאריים, כתוצאה מפגעי טבע וכדומה, אך באופן מדוד ולא על חשבון ביצורה הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל.
משימות רבות רובצות בתוך הבית פנימה: צמצום פערים בחברה, פתרונות דיור, פתרונות למשפחות ברוכות ילדים, 50 אלף הפלות של אמהות שלא יכולות לגדל את ילדיהם, מלחמה בנגע הסמים ועוד. אנחנו יכולים להתחסד ולהתחלק במשאבים שלנו עם כל עניי העולם.
אפשר להביא את ההומאניות האוניברסאלית לידי אבסורד של השמדה עצמית. לכן צריך להיות קו ברור: הסיוע שנושיט, יותאם לעוצמתנו המציאותית תוך פגיעה מינימאלית במשימות הלאומיות. לעומת זה, בתחום המוסרי אנחנו חייבים להיות נושאי הדגל, למחאה נגד עוולות ותמיכה מוסרית בנפגעי רדיפות וכדומה. אך בעיקר תוך הפצת שבע מצוות בני נח, ליראת אלוקים, כי אם ´אין יראת אלוקים ... והרגוני".
פורסם בעולם קטן 4.07.09