אם אמרתם "יום רבין" - פספסתם את כל מי שאינו רבין.
אם התחלתם עם המושג "רבין", לא תקבלו הסכמה גם עם כל השאר.
כי מתנגדי רבין ודרכו הפוליטית, יסתייגו מרבין. ואז תתחילו לדבר על רצח פוליטי. אבל הם יסתייגו אוטומטית גם מזה. ואתם תכעסו ותדברו על רצח בכלל. והם - פתאום יפסיקו להתרגש מרצח!
שוב תכעסו ותאלצו לעבור לתכנית השלום, לשיר לשלום. אבל הם, הרי הם נגד שלום!
תבקשו שיודו לכל הפחות שאנחנו כולנו רוצים שקט!... שיש לנו חלום משותף. אך הם יגידו שהם רוצים דם...
שוב תכעסו, ושוב תחפשו נקודות משותפות ביניכם. תדברו על ביטוי ועל חופש ביטוי, והם יעלבו ויאמרו שרק להם אסור להתבטא...
תדברו על הסתה. על נאצות ברשת החברתית. והם, הם יקללו, ינאצו ויגדפו.
כאן אתם כבר לא יכולים יותר! תוציאו אותם מחוץ לקונצנזוס, מחוץ להיגיון, מחוץ ליושר ומחוץ לחוק... ולבסוף תאלצו להידרדר לשלום עכשיו, לשתי מדינות ואפילו למר"צ!
לכן, לכן כדאי להתחיל מהסוף:
שבועיים רשמיים של שתיקה. עם דגשים מה מותר ומה אסור לומר בשם חופש הביטוי. עם משנה סדורה של השקפה הומאנית ובלתי מתלהמת נגד האנשים הבלתי הומאנים והמתלהמים.
שבועיים כדי לדבר בהם על הסתה ועל ביטוי ועל חופש. ואז, רק אז, להגביל את חופש הביטוי, ולקרוא בשם הסתה לכל מי שחולק על משהו.
עכשיו כבר אפשר להגדיר שהמשהו הזה, שאסור לבקר אותו או להטיף לו מוסר זה השמאל. נשאר לנו להגדיר מיהו שמאל, ולהסביר שרק 2 מדינות יפתרו את בעיית שני העמים.
ולבסוף לקבוע, שמי שלא מסכים עם זה - הוא רוצח.
לסיום, ראיה ניצחת: רבין נרצח!