לאורך ההיסטוריה הנימוק של מצב חירום בטחוני שימש כהצדקה לעריצות. המקבילה הכלכלית לעריצות הוא המונופול. כעת נתניהו מציע לפטור את תאגידי הגז מחוקי ההגבלים העסקיים בשמו של צורך בטחוני. הנימוק של נתניהו הוא שאחרת הם יסרבו להפיק את הגז מן האדמה, מה שיוביל לצרות בביטחון וביחסי החוץ של ישראל. אלא שדווקא אם ברוני הגז יכולים לסחוט כך את המדינה, יש משנה חשיבות להכפפתם לחוקי ההגבלים העסקיים.
ברם, מדובר רק בחוליה נוספת בשרשרת גזילת הציבור דרך ברית בין נציגי ציבור בלתי-נאמנים לבין בעלי כוח. הנרטיב הרווח הוא שאנשים השקיעו את מיטב כספם ומרצם תוך סיכון הון פרטי, ובזכות כשרונם או מזלם הטוב זכו להצלחה ניכרת. באה המדינה, שרצתה לזכות בנתח מהצלחתם, והטילה עליהם מס מיוחד. כך בניגוד לכל ההבנות שהיו בין המדינה לבין חברות הגז, שלפיהן המדינה תזכה לתמלוגים של 12.5% מן הגז שיופק. ולכן, השאלה לדיון בסוגית הגז היא, כביכול, אם המס הזה הוא חוקתי?
אלא שזהו נרטיב שגוי מן היסוד. הזיכיונות חולקו בלי מכרז, והם חולקו בחינם. אנשים שקיבלו זיכיונות בחינם בירושלים ונסעו לתל אביב ומכרו אותם בסכומים נכבדים ביותר, מה שאומר שהם קיבלו מן המדינה מתנה בשווי אדיר. לאמור, אין מדובר באנשים שקנו כרטיס לוטו והתעשרו, אלא באנשים שקיבלו מפקיד הציבור בחינם כרטיסי לוטו בשווי סכום עתק. זאת ועוד, ההשקעות המרובות של גופים פרטיים בגז היו לאחר שכבר נתברר שיש סיכוי טוב שיתגלה גז, והן היו בזכות הלוואות מן הבנקים.
התירוצים שחלוקת הזיכיונות התרחשה לפני חוק חובת המכרזים, צריכים להידחות. מגילת העצמאות והפסיקה הבראשיתית של ישראל עיגנו את עקרון השוויון. הפסיקה הישראלית פיתחה את חובת המכרזים עוד בטרם חוק חובת המכרזים, והיא פיתחה אותה מכוח עקרון השוויון. הזיכיונות למציאת גז ונפט חולקו באופן מפלה. נציגי הציבור שחילקו אותם בחינם הפרו את חובת האמונים שלהם כלפי הציבור. הם נטלו נכס השייך לכלל הציבור והעבירו אותו לשורת מקורבים. אותו אדם ששימש כפקיד לא חייב בפעולותיו את המדינה, אלא פעל כאדם פרטי. הוא הקנה לבעלי ההון דבר שלא שייך לו. לפיכך, לא היה בכוחו לוותר על זכויות הקניין של הציבור.
לכן, איני מתלהב מכל הפתרונות הסוציאל-דמוקרטים לבעיית הגז, דוגמת פיקוח על התחרות או מס שישינסקי. הפתרונות הללו מועדים למריחה ובלתי מספקים. הפתרון הוא פשוט, והוא הפתרון הליברלי-קפיטליסטי של הקפדה על זכויות הקניין. יש להחזיר את גזלת הגז לבעליה. זה לא אומר שלא צריך לתגמל או לפצות את חברות הגז על כך שפעלו כדי למצוא גז השייך לציבור, אבל כך מתוך נקודת מוצא שלא הייתה העברת גז כשרה.
אחדד, שאיני טוען, שצריך להפקיע מאנשים את רכושם או להטיל עליהם מסים מיוחדים. אני משמיע כאן ביקורת ליברלית: הגז הועבר לברוני הגז בדרכים בלתי חוקיות ובלתי תופשות. אנשי השלטון נתנו בחינם ובלי מכרז זכיונות בשווי הון עתק לאנשי שלומם. זה שקול לכך שאיש שלטון יעביר את כל אדמות המדינה בגליל לחמישה חברים שלו, ולאחר מכן יתווכחו, אם להטיל מס מיוחד על ההכנסות שלהם מהשכרת הקרקע. כביכול, תומכי המס יהיו הסוציאליסטים שמתנגדים לזכות הקניין. ולא היא, הוויכוח על מיסוי ופיקוח הוא משני ומסיח דעת. הוויכוח האמיתי צריך להיות על הבעלות.