על ההר הזה, שממחיש יותר מכל את מחיר תקומתנו הלאומית, עמדה לפני שלושה חודשים מלכה קלנגל, אמו של רב סרן יוחאי קלנגל, שנפל בגבול הצפון, וזעקה ממעמקי לבה: "איך אפשר להיפרד מילד?!". אין משהו שמשתווה בעוצמתו לזעקה הזאת של אם ואב המתבשרים על מות ילדם. כל מי שנמצא לצדם ברגע קבלת הבשורה המרה זוכר זאת כל חייו. גם אני. איך אפשר להיפרד מילד, שאלה מלכה. איך אפשר להיפרד מבן, שאלו הוריי. איך אפשר להיפרד מאח, שאלתי אני.
בערב מרגש אתמול בכנסת, ערב שהרטיט את נימי הנפש, סיפרו בני משפחות השכול על הרגע הנורא הזה בחייהם, הרגע בו שמעו את הנקישה בדלת, אותה נקישה של מבשרי הבשורה הנוראה שריסקה את חייהם ושינתה אותם לעד.
את הנקישה שלי קיבלתי אני כשהייתי סטודנט בארה"ב, דרך שיחת טלפון מאחי עידו, שסיפר על נפילתו של יוני אחינו הבכור. זה היה הרגע הנורא בחיי, חוץ מאחד. שבע שעות מאוחר יותר, לאחר נסיעת ייסורים של לילה שלם, פסעתי בשביל שהוביל לביתם של אמי ואבי, שלימד אז באוניברסיטת קורנל במדינת ניו יורק.
נפל בגורלי להיות המבשר. אני הייתי הנוקש בדלת הוריי. מבעד לחלון הרחב בחזית ביתו ראיתי את אבי פוסע הלוך וחזור, שקוע במחשבותיו, ידיו שלובות מאחורי גבו בדרכו האופיינית. לפתע הפנה מבטו, וכשראה אותי צועד בשביל בלי שהוא אמר דבר, השתנתה ארשת פניו בבת אחת. זעקה מרה פרצה מפיו. נכנסתי לבית. כל עוד נשימתי באפי, לא אשכח את זעקותיו ואת זעקותיה של אמי היקרה. לקבל את הנקישה בדלת מאחי ולנקוש בדלת הוריי זה היה כאילו יוני מת פעמיים.
לאלה מאיתנו שעברו את התופת הזאת אין רגע שישתווה לו בעוצמה, ההלם, הכאב והייסורים, ואנחנו יודעים שהפצע לעולם לא מגליד באמת.
נפגשתי השבוע עם ילדים וילדות שנתייתמו מאבותיהם, חיילי צה"ל וקציניו. ראיתי את תוגת פניהם, את העצב השקט שבוקע מתוכם. חיבקתי אותם והבעתי תפילה בלבי שמרחק השנים, כוח הסחף של החיים ואהבת העם יתנו להם מזור ושמחה בהמשך חייהם.
כל מי שחווה את ייסורי השכול ואת אימת המלחמה, את ההרוגים והפצועים, את קטיעת האיברים, איננו יכול לשוש אלי קרב. כשאני צריך להחליט אם לשלוח את חיילינו למערכה, אני חושב על כל חייל ומשפחה כאילו היה בני, כאילו מדובר במשפחתי. אבל אם אין לנו ברירה, עלינו להיות מוכנים להטיל עצמנו לחזית המלחמה כדי להגן על עמנו וארצנו.
רק נכונות מתמדת זו תרתיע מלחמה או בעת הצורך תכריע אותה. בזה טמון השינוי הגדול שהתרחש בגורל עמנו מאז הקמתה של מדינת ישראל, והיטיבה לבטא זאת רון וענונו, אחותו של סמל בן וענונו, שנפל במבצע צוק איתן. רון, תלמידת כיתה י"ב, יצאה מטעם בית ספרה באשדוד למסע בפולין, ובאחד מאתרי ההשמדה של בני עמנו היא אמרה: "אח שלי נהרג על הגנת המולדת, אבל כשאני נמצאת כאן אני מבינה שהוא זכה להילחם במסגרת צבא ישראל ונפל כשהוא לבוש מדי צה"ל ועטוף דגל ישראל". רון תתגייס בקרוב לצה"ל והיא אמורה להשתלב בגדוד גולני, שבו שירת אחיה.
הכרתי את האבות ואת האחים ואני פוגש תכופות את הבנים ואת האחים והאחיות. "אני רוצה ללכת בעקבות אבא", "אני ממשיכה את דרכו של אחי" - הם אומרים. דבר לא נגרע מהרוח הגדולה שנושבת במפרשי האומה. כקודמיהם, הם חשים בגודל האחריות ההיסטורית ובצדקת דרכנו ומאבקנו.
רצף האיומים על קיום המדינה מחייב רצף של מאבק, ויכולת העמידה במאבק זה מותנית בנחישותנו, בעוצמתנו, באחדותנו. מדינת ישראל תוסיף לשגשג ולפרוח בתנאי שנהיה מוכנים להגן עליה מכל משמר. אני בטוח שהכוחות האדירים שטמונים בנו יאפשרו לנו להתמודד בהצלחה עם כל אתגר, עד שנגיע לחוף מבטחים, עד שאזורנו ישנה פניו, עד שנגיע לשלום המיוחל.
אבל זה יכול להיות תהליך ממושך, ובינתיים עלינו לקפוץ ידינו, לחשוק שפתותינו, להמשיך הלאה. כפי שאמרה זאת בפשטות ובבהירות מזוקקת אחת מאלמנות צה"ל אמש בערב המרגש בכנסת: אויבינו צריכים לדעת שהם לא ישברו אותנו, שחרף הכאב אנחנו נמשיך להגן על המדינה שלנו, אנחנו נשארים פה.
אחיי ואחיותיי, בני המשפחות השכולות, סיפורם של יקירינו אינו טמון רק במצבות האבן, הוא נטוע בלבבות עמנו. עלינו להמשיך את דרכם מאוחדים ומלוכדים. "ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו", נאמר בספר משלי. זהו סוד כוחה של ישראל. רק כאן מתחברים הרסיסים לדבר שלם.
אנחנו משפחה אחת, יהודים ואחינו הלא יהודים - דרוזים, מוסלמים, בדואים, נוצרים, צ'רקסים. אנחנו שותפים ברע ובטוב, ביגון ובשמחה. הערב, שכאורן של משואות העצמאות יבהיקו, כשאורן של משואות העצמאות יבהיק בפסגת ההר, נחוש הכרת תודה עמוקה ליקירינו גיבורי העם, חללי מערכות ישראל. נוקיר את הפצועים שבלמו בגופם מתקפות אויב, נישא תפילה להחלמתם. בו ברגע נבטא את הכרת הטוב על כל מה שזכינו לו, על פלא הקוממיות, על מתנת החירות, על נס ההתחדשות.
יהי זכרם של הנופלים ברוך לעד וחייהם קשורים בנצח ישראל.
דבריו של ראש הממשלה נאמרו בכנס הממלכתי בהר הרצל.