היומן נחשף: שבועות לפני חטיפת תלמידי הישיבה נפתלי פרנקל גיל-עד שאער ואייל יפרח השם יקום דמם, התיישב אייל בחדר בישיבתו בגוש עציון וכתב את תחושותיו על יום הזיכרון. "כיכר השבת" מגיש לראשונה הצצה לדברים שכתב יפרח בכתב ידו ביומן חייו שלא פורסם עד עתה. את הקטע המדובר חשפה אמו איריס במהלך ראיון מיוחד שהעניקה ל"כיכר השבת" יחד עם בעלה בו סיפרו השניים על ההתמודדות עם השכול.
"אני לא מפחד או נרתע, להפך. זה דורש ממני מאמץ בפול כזה שאינני בטוח אם אני אצליח לתת אך אנסה" כותב אייל. "אין כאן פחד מאי הצלחה - יש כאן רצון להצלחה. רצון לנסות. תנסה! תתחיל! מי אמר שצריך להגיע לסוף, מי אמר שתמלא את היעוד שלך ועוד יותר מזה".
"גם אם אתה בטוח שתצליח מי אמר שתגיע עד לשם? "לפום צערה אגרא" כגודל ההשתדלות השכר. אין אנו עושים זאת בשביל השכר, אך זה בא ללמד אותנו עקרון. מה שחשוב – זהו המאמץ ללא תחילתו של המאמץ לעולם לא תדע אם אתה ראוי להגיע לזה, לעולם לא תצליח להגיע כי אפילו לא התחלת ומעל הכל לעולם לא תדע אם נועדת לזה".
אייל ממשיך לכתוב כי מוטב לשאוף ולנסות להצליח גם אם בדרך אל ההצלחה תהיה נפילה. "צא החוצה, תנסה, תשאף את האוויר שבחוץ, תתגבר, תיפול! תקום! תיפול שוב 1000 פעם! אך דע שאם נפלת 1000 פעם סימן שהצלחת לקום אחרי כל אחת מהפעמים האלה, סימן שיש בך את הכוח לקום".
את הדברים הללו שיוצאים מהלב, מקשר אייל ז"ל ליום הזיכרון. "אפשר לשייך את זה ליום הזיכרון שמלווה את האווירה היום. כמה נפלו על המדינה, לשם המדינה, בגלל המדינה ... לָמָּה צריך את זה? כדי לספוג כל כך הרבה צער. מדוע?".
"התשובה היא שגישה זו של שאלה היא איננה נכונה. צריך לשאול לְמָה? לשם מה? ועל שאלה זו התשובה נטועה בשאלה, לשם המדינה, לשם עם ישראל, לשם אותם חיים שאנו יוצרים ומקיימים כשאנו נופלים. אין חייל פרטי, חייל הוא לאומי, הוא כללי".
"שלוש שנים של תרומה למדינה ולעם ישראל. אין תלמיד פרטי שלומד את תורתו רק לזכות עצמו, התלמיד והרב לומדים עצמם לשם עם ישראל. בשביל קיומו הנצחי של עם ישראל הנצחי". סיים.