זה הכי צפוי בעולם, אבל גם הכי נכון. ההשוואה המתבקשת בין דיכוי הפגנת החרדים במאה שערים בירושלים, על כל שפע ההסתייגויות שיש לי מהן (ובראשן ההסתייגות המשמעותית ביותר: המפגינים הזורקים אבנים וחפצים שונים, עוברים על איסורים דאורייתא וכמה אבסורדי, גם על חילול שבת), לבין דיכוי ההתקוממות העממית באיראן על ידי כוחות הבסיג´, היא בלתי נמנעת.
לא הייתי שם, אבל ראיתי תמונות. של סוכנויות הידיעות, רויטרס, פלאש 90 ואחרים. ראיתי את האלימות והברוטאליות שהופגנו כלפי המוחים. ראיתי גם מעצרים (לא חוקיים?) של שוטרים-מסתערבים הלבושים בבגדים אזרחיים, קופצים מן ההמון, שולפים אזיקים ומכניסים את הצעירים החרדים לרכבים, משל היו מחבלים המאיימים על בטחון המדינה. וראש של צעיר כבן 14 לכוד בין מלתעות בריון מחייך.
רבים מהשוטרים בהפגנת החרדים במאה שערים אתמול היו נטולי תג, נטולי מדים ונטולי זהות. חלקם אף כיסו את פניהם כאשר הפלאשים של הצלמים הבזיקו ותיעדו את המעצרים. מסתערבים כבר אמרנו? פלשתינים כבר אמרנו?
כמה נוח למגיבים באתרי האינטרנט להלום בחרדים, לחדד את המקלדות ולשלוף את הציפורניים החדות כנגד מי שביקשו לזעוק את זעקת השבת, גם אם הדרך איננה לגיטימית (גם בעיני). לא ציפיתי למצוא שמץ של סולידריות עם הזכות הלגיטימית להפגין. הרי שנאת החרדים כל כך טבועה, כל כך עוצמתית.
הנה, רק לפני שבועיים קיבלנו תמונות דומות מאיראן. מפגינים זועמים וחסרי אונים, מול כוחות בטחון מכים וחסרי רחמים. אלא שבאיראן זכו המפגינים (שהיו מאד נחמדים; לא זרקו אבנים, לא שרפו פחים ולא השליכו מאומה) לחמלת העולם, להזדהות, להבנה.
אבל במאה שערים המצב שונה בתכלית. למרות הדמיון המצמרר, ולמרות שגם להפגנות השבת מאתמול כבר יש את מקרה ה"נדא" הפרטי לאחר שצעיר חרדי נפצע קשה, לא נמצא שום חמלה והבנה. רק זעם ושנאה.
למרבה הצער, אותם חרדים שהפגינו אתמול, חשים מתוסכלים ונרדפים הרבה יותר מהמפגינים באיראן. לאיראנים הצעירים היה טוויטר, יוטיוב, הם הצליחו להשמיע את זעקתם ולהראות את הצד שלהם. לעומת זאת, לצעירים החרדים הללו, הכלואים במאה שערים, אין את היכולת להשמיע את קולם, הם חסרי אונים ולכודים.
ורק תעצרו לרגע ותחשבו, שגם להם יש מה להגיד. הם פשוט לא יכולים.
המאמר מתפרסם באתר האינטרנט ynet