א.
בדיעבד הסתבר כי כל השבועיים האחרונים כבר היו לאחר מעשה. המשפחות ידעו שאין הרבה סיכויים שהילדים יימצאו בחיים, אבל הם נתלו בכל תקווה למרות התחזיות המפוכחות וקיוו כי הנס יקרה והילדים ישובו הביתה בשלום.
במהלך כל השבועיים האחרונים הם היו צמודים לגורמים פסיכולוגיים והתכוננו לבשורה הגרועה מכל. כשביקרנו מספר ימים לאחר החטיפה בבית משפחת פרנקל בנוף-איילון, אצל הוריו של נפתלי הי"ד, איחלנו לאביו שעוד נרקוד בחתונה שלו. "אם ירצה השם"... הוא אמר בספק סקפטיות, ספק ריאליות. גם אמו של נפתלי, רחל פרנקל, ביקשה מקבוצת ילדים בכותל שגם אם הגרוע מכל יקרה שלא יישברו. "אלוקים לא עובד אצלנו, הבנתם?!", היא אמרה להם באמונה.
אבל מסתבר שלא לחינם התעכבה בשורת האיוב שבועיים שלמים. במהלך השבועיים האלו היה לנערים תפקיד משמעותי בעם-ישראל. הם חיברו קצוות, נגעו באנשים, עוררו אלפים לתפילה והוספה במצוות ומעשים טובים. מאות ערבי-לימוד והחלטות טובות התקיימו למען שובם. בכל מקום הרגישו שהעם כולו מתעורר. הם במותם חיברו לבבות והצליחו לפעול אחדות בלתי נתפסת בעם-ישראל. חרדים, דתיים ושאינם דתיים, כולם התפללו ביחד עם אותה זעקה ותחינה.
הסוף העצוב אמנם השאיר צלקת פתוחה, אבל את מה שהם השיגו במהלך השבועיים האחרונים אף אחד לא יוכל לקחת מהם לעולם, והם לוקחים איתם למעלה, אל מתחת לכיסא הכבוד, את כל אלפי המלאכים שנבראו מהפעולה האדירה שהם פעלו בעם. הם אמנם לא היו שם לראות את ההתעוררות האדירה, את התפילה המשותפת, את הרצון האחד של כולם לצעוק כלפי שמיא "עד מתי?!", אבל החיוך שלהם היה זה שנגע בכל נשמה יהודית והוציא מהאדישות גם את האדישים ביותר.
ב.
הקריאה כעת לנקמה היא לא כדי להוציא את הכעס על הערבים, אלא כדי להבטיח ששוב לא ירצחו ילדים בארץ ישראל. הפרשנות של השמאל כאילו נקמה היא מעשה אימפולסיבי (ובלתי מנומס...) שנעשה מתוך תחושת נקם חולפת, מתאימה לדרג המדיני בדנמרק או בלונדון ולא למי שפועל במזרח התיכון, מול איסלאם רדיקאלי קיצוני. כאן נקמה אינה מעשה של הוצאת קיטור אלא פעולה הכרחית כדי שבצד השני יבינו ש"בעל הבית השתגע" וכעת משתנים כללי המחשק.
יש כמובן גם את הנקמה שלנו. נקמה של אור, נקמה של חיים. ביהדות נקמה מגיעה עם חיים חדשים שנוצרים והנחמה מגיעה מהקדוש-ברוך-הוא. כעת החובה על כל אחד ואחת מאתנו להוסיף באור – בעוד נר מצווה, בעוד תורה אור - כדי להנציח אותם כך שהחיים שלהם יישארו אתנו לעד. התפקיד שלנו הוא להוכיח למרצחים שהם מחנכים לרצח ולגדיעת חיים אבל אנחנו משיבים להם בנצחיותו של עם-ישראל, שמאיר את העולם בכוח מצוות ומעשים טובים.
ג.
ואי אפשר גם בלי כמה מחשבות על התנהלות הדרג המדיני במהלך אירועי החטיפה – עד להיוודע הבשורה ויותר מכך לאחריה. לא זכור שג'ורג' בוש הפסיק את הפעילות בעיראק בגלל חג הרמדן הערבי, גם הסורים לא הפסיקו מעולם את הקרבות ביניהם בגללו, אבל ממשלת ישראל החליטה שהיא מכבדת את החג ועוצרת את מבצע "שובו אחים", בגלל הרגישות של האולכוסיה.
במקום להסביר לאוכלוסייה תומכת טרור שהיא זו שנושאת באחריות, מתנהגת ממשלת ישראל כאילו מדובר באוכלוסייה תמימה שהיא הקורבן של הטרור. הם שכחו כי מערכת החינוך של הפלסטינים היא זו שמחנכת לרצח את ילדיה וכי האימהות הפלסטיניות הם אלו שהופכות את בניהם לרוצחים. מדובר על אוכלוסייה שמפארת רצח ודם וגיבוריה הם רוצחי ילדים, אז מה הסיבה ההגיונית להתייחס אליה בכזו רגישות?
גם אחרי היוודע הבשורה הנוראה עדיין לא הפנימו בדרג המדיני שצריכים לפעול בעיתוי הזה בכל הכוח נגד הטרור כדי להשיג הרתעה, כדי שהמחשבה על חטיפה תצא להם מהראש לעוד שנים רבות. כפי שאמר ד"ר מיכאל בן-ארי שהגיע הזמן שהם אלו שיתאפסו במסגדים לתפילות בגלל מחיר הפעולה הישראלית, במקום שאנחנו אלו שמתפללים פעם אחר פעם בגלל הפעולות שלהם.
ממשלת הבלוף שלנו מדברת גבוהה על יד קשה נגד החמאס, אבל בפועל זו הממשלה שראשיה שחררו מחבלים בסיטונאיות יותר מכל ממשלה אחרת וגם אחרי החטיפה הם לא למדו לקח ועדיין רוב מוחץ של משוחררי עסקת שליט מסתובבים חופשי ברחובות ועוסקים בטרור. למרבה הטרגדיה אפילו בלילה בו התגלו הגופות המשיכו ארגוני הטרור לשגר טילים על יישובי הדרום, כשילדי שדרות ישנים במקלטים בגלל אזעקות "צבע אדום" וילדי עזה חוגגים את הרצח הנתעב.
"הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו".