הוא יושב נינוח בבוקרו של יום ומקבל אותי בג'נטלמניות מעוררת השראה ויוצאת דופן. בן תשעים שלא נס לחו. לבוש בקפידה, מתכנן את יומו הבא. בעצם, את העשור הבא. שלו. של מדינת ישראל. היינו הך.
ככה הוא. כך נולד. כך ימות. פטריוט ציוני ענק, אוהב את המדינה יותר מאת עצמו. אולי היחיד במזרח התיכון שנותר מאמין לה עד כדי סגידה. אבל גם הוא, לאחר 66 שנות מאבק, התעייף. חושב קצת אחרת. גם מדבר. רומז.
הבית ברחוב הנשיא בשכונת טלביה בירושלים הוא מעונם הרשמי של נשיאי מדינת ישראל. שטחו כעשרה דונם. אני עובר בגנים שפריטי אמנות ישראלית פזורים בהם וחושב ברצינות על האיש היושב בפנים. על תחנות חייו המרתקות. גם ללא בחירות הוא ראוי לייצג את המדינה בצורה המכובדת והראויה ביותר.
זו פגישה לא פורמלית ולא מכופתרת (עד כמה שניתן, כמובן), ומן הדין והיושר לכתוב זאת בראשית הדברים.
יש היום מתח בין הציבור החילוני לחרדי סביב נושא הגיוס, אני אומר למארח, הנשיא שמעון פרס.
"תראה, יש דברים שצריך להידבר בהם. אני חושב שהחרדים צודקים, אבל גם שצריך לנסות ליישב דברים בהידברות. ויש דברים שלא משתמשים בהם לא במקל ולא בכוח. זה (חוק הגיוס, אד"ג) אחד מהם. עניין של אמונה. בעיקר הרגיז אותי השימוש בפלילי (סנקציות פליליות על בני הישיבות, אד"ג). בן אדם מאמין אחרת. אני לא חושב שזה חכם".
לאחר שהוא מזמין "תה קטן" הוא פוצח בעוד אמרה שתיכנס לפנתיאון הישראלי: "אני חושב שאין עם מוכשר יותר מהעם היהודי. חסר לו רק הכישרון להיות עם".
משפטיו יכולים לפרנס ספרים עבי כרס, כמו גם פרקי חייו והביוגרפיה הנדירה שלו. הוא שימש את המדינה מיום היווסדה בשלל תפקידים: כחבר כנסת, כשר בממשלות ישראל ואף כראש ממשלה. והוא גם הוביל לתהליך אוסלו, שיש מי שבצדק מכנים אותו אסון.
עשוי מזן אחר. אולי הנשיא הראשון של מדינת ישראל המתיר לעצמו להתערב בפוליטיקה ובמדיניות הממשלה, אף שאינו חבר בה. "מותר לדבר על ראש הממשלה?", הוא שואל בחצי חיוך. "הוא אומר: 'אני לא רוצה נייר. אני רוצה שלום'. אז למה אתה לא נפגש עם אבו מאזן? הרי אם יהיה לך רוב, מה טוב".
בהחלט לא מבין את נתניהו: "מה אתה צריך לבנות בתים בהתנחלות? תן לי נימוק אחד למה להבעיר את כל העולם".
כל כך הרבה שנים נלחמת למען המדינה. לא הייתה פעם שאמרת לעצמך: "די, נמאס לי, אני מוותר"?
"אני לא מוותר. אני חרד לעתיד. אנחנו עם לבדד ישכון. שילמנו בהרבה מכות נוראות: פעמיים חרב המקדש, אלפיים שנות גולה, שואה".
נראה עייף. עבר כבר כברת דרך ארוכה במדינת היהודים. אין לו חשק וכוח לעוד. שוקע בעייפות בכורסתו שבלשכה המפוארת המארחת שועי ארץ ורוזנים. חלום מתוק שהגשים במרומי שנותיו. עצמאות אמיתית.
כפר הנוער בן שמן, אני מזכיר לו. הנשיא גילה עצמאות כבר באותם ימים.
כשהוא שומע את צמד המילים 'בן שמן' הוא מתעורר וחוזר לחיים. מתיישר בכיסאו. עיניו בורקות. הוורידים שבמצחו מתרככים. "כן, היו אז ימים טובים. שם קיבלתי את ההכשרה. למדינה, לאדמה. תנועת הנוער בנתה גרעין שממנו צמחה מדינה לתפארת. היו בה חיי חברה, ניהול עצמי של בני הנוער. היו חיים".
עזבת את ההורים, את המשפחה.
"היו ימים. לא חושב שאפשר לשחזר אותם. אבל אני גם לא שולל".
בציבור החרדי מזכירים אותך לטובה על פעילותך בימים עברו לשימור הסטטוס קוו בעניין תורתו אומנותו.
(בחיוך:) "אני כבר לא צריך טייטל'ס. מדברים על דת ואנטי דת, אבל אלה עניינים של מצפון. לא של פוליטיקה. יאיר (לפיד, אד"ג) נכנס אליהם, ואני חושב שזו טעות".
יש היום יותר קריאות של חברי כנסת ואנשי ממשל להחמיר עם בני הישיבות ולסגור את תקציבי המוסדות לגמרי.
"מרוב דברים אני לא יודע מה מדברים. זה כל כך מבולבל. לא יודע מי הולך ואיפה. עד היום הזה אין לי תמונה של תכל'ס. מה הם רוצים לעשות באמת".
לקראת פרידה אני מזכיר משפט שאמר עת נבחר לנשיא: "לא חלמתי להיות נשיא. החלום שלי כנער היה להיות רועה צאן או משורר של כוכבים. משנבחרתי, זו זכות עבורי שאיני מזלזל בה".
אז מה אתה היום: רועה צאן, או משורר של כוכבים?
"כנראה שגם וגם", אומר הנשיא ומחייך. "זו האמת. יש לי זכות לכהן כנשיא במדינת ישראל ולגשר על פני קיטובים בעם. דבר שאני עושה שנים ארוכות בכל תחנות חיי".
אנחנו לוחצים ידיים והוא מכנה אותי בחיוך: "אתה שמרן".
אתה, הנשיא, איש ספר, אני מחזיר מחמאה ומוסיף: קראתי את 'כעוף החול' כדי להכיר אותך.
"נו, קיבלת השראה?", שואל הבלתי נלאה.