1.
יום שני, תשע בבוקר, בית המשפט המחוזי בתל אביב. כולם מדברים על אולמרט, אף אחד לא מדבר על צדק. מתוך מאות עמודי פסק הדין שיוקרא כאן בעוד דקות, השחיתות של ראש הממשלה לשעבר דווקא אינה החמורה ביותר. המנגנון שנחשף חמור מספיק, גם בלעדיו. כלומר, גם אם אולמרט יערער לעליון ויוכיח שאכן הכול עבר דרך אחיו ומזכירתו ללא ידיעתו, זו תישאר פרשה מזעזעת. ומה שמזעזע בה הוא הבנאליות של השחיתות. העובדה שכל האגדות האורבניות, השמועות והלחישות על איך המנגנונים האלה עובדים, התגלתה כנכונה.
בסופו של שבוע שבו דובר על הפרשה הזו כל כך הרבה, הנה רק עוד שלוש הערות קטנות: ראשית, מה שנחשף השבוע הוא כל כך שקוף ומעצבן, שתוך כדי קריאת פסק הדין אתה תוהה איך לא עלו על זה קודם. איך לא היה ברור, כשפרויקט הולילנד החל לתפוח ולהתרחב, שמשהו פה לא תקין. עם כל הכבוד לפרקליטות על עבודתה בתיק הזה, הוא לא היה נחשף לעולם אלמלא שמואל דכנר החליט לפתוח את פיו אחרי שנים. האם לא יכלו להיות נורות אזהרה מוקדמות יותר?
שנית, משהו על פרופורציות: אם הכול שחיתות אז שום דבר לא שחיתות. אנחנו הרי משמיעים תופי טם טם על כל דבר, זבוב או פיל. לא כל יעקב פרנקל הוא אברהם הירשזון. לא כל סילבן שלום הוא משה קצב. לא כל ביבי הוא אולמרט. מה גדול המרחק בין ליליאן פרץ לבין שמואל דכנר, בין פרשות של מטפלות לבין הרשעה בשוחד. זו טעות לצבוע את הכול בכותרת "שחיתות" ורק לסנן כל היום "כולם מושחתים".
ושלישית, איזו אחדות נפלאה! הסתכלתי על ספסלי הנאשמים באולם הצפוף וראיתי חרדים וחילוניים, אשכנזים וספרדים, עשירים ועניים. כולם פעלו יחדיו. מרגש לראות איך אפשר להניח בצד את המחלוקות ולהתאחד למען מטרה משותפת.
2.
מה הקשר בין פרשת השבוע, פרשת "מצורע", לבין ההגדה של פסח, הטקסט שיוקרא מפי מיליונים בעוד שבוע ויומיים? לכאורה אין קשר. פרשת השבוע עוסקת בדיני הצרעת וההגדה עוסקת ביציאת מצרים. אבל בעצם שתיהן עוסקות בדיבור, בשני צידי המטבע של המלל האנושי.
פרשת השבוע מזהירה מפני דיבור לשון הרע, עניין שהצרעת נחשבת כעונש עליו. זה חטא שחז"ל מייחסים לו חשיבות רבה ואף קובעים: "לשון הרע שקול כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". רכילות ושקר מתוארים גם בספר תהלים כדבר שמרעיל את האווירה החברתית. לפני למעלה ממאה שנה כתב הרב ישראל מאיר הכהן את ספרו "חפץ חיים" בו קיבץ את ההלכות הרלבנטיות הנוגעות לדיבור לשון הרע, ובעקבות כתיבת הספר דבק ברב עצמו הכינוי "החפץ חיים". גם התמונה של החפץ חיים הפכה למותג, לשם נרדף לאיסור לרכל, לקלל, ללכלך. בשנים האחרונות אפשר אפילו לראות את תמונתו כשומר מסך על הסלולרי. מעין תזכורת שבעל המכשיר שם לעצמו לשמור על הפה.
אבל כאן מגיע הצד השני של המטבע: האם מי שעוסק כל כך הרבה בלשון הרע, הוא טיפוס שתקן ומתבודד שבורח מחברת בני אדם? עדויות רבות מספרות כי החפץ חיים עצמו נהג לדבר, והרבה. הוא רצה להראות לציבור שהכוונה שלו אינה שכולם ישתקו. להיפך. מותר לדבר, רק תלוי על מה ועל מי.
ופה אנחנו מגיעים לפסח, חג שהכינוי שלו הוא גם "פה סח", כלומר: פה מדבר. בספרים רבים פסח אפילו מכונה "חג הדיבור", החג בו צריך להזכיר לעצמנו ולילדינו כל הזמן מה הסיפור, ולהעביר אותו הלאה. על פי ההלכה לא מספיק רק לקרוא את ההגדה של פסח. צריך גם לומר אותה בקול רם, לפתוח את הפה כמה שיותר. לתאר, לספר, לשיר, להזכיר, לשאול, לענות, "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים – הרי זה משובח".
3.
יום חמישי שעבר, בני ברק, ביתו של הרב דב פוברסקי, ראש ישיבת פונוביז'. ביקור לא שגרתי של חברי ארגון "פלוגתא". קשה להגדיר את חברי הארגון, אבל נדמה שהסיסמה שמתאימה להם היא "חרדים וחילונים מסרבים להיות אויבים". כמעט מדי יום הם מפגישים בין קצוות בניסיון לגבש עתיד משותף, והפעם הם הביאו קבוצה חילונית לסיור בבני ברק. התמונה כאן למעלה שווה יותר מאלף מילים: בצד שמאל ראש ישיבת פונוביז', בצד ימין תא"ל רם שמואלי, טייס קרב במילואים וממובילי היוזמה. "אנחנו נעשה בדיוק להיפך ממה שהתקשורת מכתיבה לנו", אמר שמואלי בתחילת הסיור, "הם מלבים קיטוב על ידי קיצונים ואנחנו מחפשים את המשותף והמחבר".
יצא לי להשתתף בכמה אירועים של "פלוגתא", והם אכן, לפני הכול, אנטי תקשורתיים. חרדים וחילונים שמאסו בשיח שמתייג אותם באופן כל כך שטחי. מתחת לרדאר של המדיה, בשקט בשקט, הם כבר הפגישו אלפים לשיחות עומק, ללימוד משותף, לוויכוחים שאין בהם רצון להוציא בסוף כותרת או סקופ. הסקרנות בשני הצדדים אדירה: סטודנטים ופרופסורים נוהרים למפגשים לצד ראשי ישיבות ונשות אברכים. בעמוד הפייסבוק התוסס שלהם אפשר ללמוד על ערב "חרדים בקנה ופאות בצריח" שנערך בזיכרון יעקב ועל פאנל "כשצדיק באמונתו ושוויון בנטל נפגשו" בקיבוץ בצפון. בזמן ההפגנה החרדית הגדולה בירושלים הם ערכו ערב דיונים סוער בכפר שמריהו.
יהודה פולישוק, אחד מראשי המיזם, מספר על קושי לעמוד בביקוש מהשטח: "אנשים בשני הצדדים צמאים לדבר באמת. אנחנו לא מתייפיפים ולא אומרים 'אחדות, אחדות'. אנחנו מניחים על השולחן את הנושאים הכי בוערים – גיוס, הדרת נשים, שבת – ורוצים להוכיח שאפשר לברר אותם יחד".
4.
בנימין נתניהו ואריה דרעי התארחו לאחרונה ב"מצב האומה", הופעה מצוינת עבור שניהם. לכאורה ראש הממשלה ויו"ר ש"ס, האישים החשובים, ירדו אל העם והשתתפו בתכנית בידור. הם עשו טובה לליאור שליין והחבר'ה. זה הזכיר לי את הביקור של ספיר סבח (זוכרים?) בכנסת. בימים שבהם הנערה מהתיכון בצפון שיצאה נגד המורה אדם ורטה הייתה סלב לרגע, הפוליטיקאים במסדרונות הצטלמו איתה, ואם הסתכלת טוב ראית: זה לא שהיא התרגשה לעמוד לידם, הם התרגשו לעמוד על ידה. לא הם כיבדו את המעמד בנוכחותם – היא זאת שעשתה להם כבוד. כך גם ב"מצב האומה": לא נתניהו ודרעי נתנו לתכנית הכרה, אלא להיפך.