הנוער של היום

יום ראשון, 11 בבוקר, רחוב קינג ג'ורג' בירושלים. כמה עשרות בני נוער, עם צ'ימידנים גדולים, מגיעים לנקודת המפגש. מנהל תכנית הלימודים שלהם במכינה הקדם צבאית עין פרת, יהונתן טוקר, מקדם אותם בברכה ובידו לו"ז. "תקראי גם את," הוא מושיט לי עותק מהתכנייה, "תקראי, ותפסיקו לדבר כבר רק על אותה ילדה בת 12 וילדים בני 13".

הפרשות החדשותיות האחרונות באמת מוציאות את הצעירים בישראל רע מאוד. רדיפת סלב'ס, מסיבות ריקות, חוסר גבולות, אפס ערכים. אבל האם זו באמת המציאות, או שזה רק מה שאנחנו מספרים לעצמנו? בשורות הבאות נכיר מקרוב שלוש דוגמאות משלושה מגזרים בארץ, החילוני, הציוני-דתי והחרדי. אף אחד מהמיזמים האלה לא הגיע לתקשורת, אבל אל תטעו, זה לא אומר שהוא לא התרחש. גם אלה דברים שבהם עסקו בני הנוער בישראל, בדיוק באותם ימים שבהם קבענו שהם פשוט דור אבוד.

נתחיל במכינה הקדם צבאית. אט אט מגיעים עוד חבר'ה עם תיקים גדולים, כאילו יוצאים לטרק של אחרי צבא, אבל בעצם יוצאים לטרק של לפני צבא. מדובר ב-120 בוגרי תיכונים ממלכתיים. אחרי שדחו את הצבא בשנה הם דוחים אותו בעוד חצי שנה, לטובת לימוד אינטנסיבי. השיא התרחש השבוע. אני מסתכלת בתכניה שהם קיבלו לידם. הפעילות מתחילה בשמונה בבוקר ונמשכת בכל יום עד... שבע בבוקר. לימוד בלתי פוסק במגוון שיעורים: אומנות מודרנית, הגותו של עמנואל לוינס, מאמר של א.ד. גורדון, תורות המזרח, כתבי הרצל, תנ"ך, ציונות ופוסט ציונות, שואה. "קוראים לזה שבוע וולוז'ין," הם מסבירים לי בהתלהבות, "על שם הישיבה שנחשבת לאבטיפוס בעולם הישיבות. כחילונים בחרנו דווקא בשם הזה. אנחנו מנסים, כמו שם, במשך שבוע אחד, ללמוד ברצף, במתח, ולהגיע לתובנות חדשות על ציונות, ישראליות ויהדות". מנהל התכנית טוקר מסביר בלי שמץ ציניות: "הרעיון בבסיסו של 'שבוע וולוז'ין' הוא השאיפה שלנו ליותר. אנחנו מתמסרים לכך בגוף ובנפש ומתאמצים לגבש לעצמנו זהות. מכאן החניכים יוצאים לצבא ולחיים כאזרחים שיתרמו לחברה פי כמה".
בשלוש לפנות בוקר השבוע, בלילה שבין שני לשלישי, טוקר צילם בכיתת הלימוד תמונה, שלח לי אותה בגאווה, וכתב: "תראי איפה הנוער שלנו מסתובב בלילות...".

2.

ואם החילונים לומדים יומם וליל, מה עושים הדתיים? עורכים אזכרה לגיבור מחתרות חילוני. יום ראשון, ארבע אחר הצהריים, חלקת עולי הגרדום בהר הרצל. אירוע האזכרה השנתי לאבשלום פיינברג, ממייסדי מחתרת ניל"י שלחמה בשלטון הטורקים. זה החל לפני שש שנים כיוזמה פרטית של שתי תלמידות האולפנה הממלכתית-דתית ביישוב עפרה. שיר בן חיים ומירב אביטל עשו עבודת גמר על פיינברג, ואז גילו שביום השנה להירצחו – אין שם איש. "הגענו לקבר ביום השנה כדי לפגוש בני משפחה ולשוחח על דמותו ופועלו, אבל מצאנו את עצמנו שם לבד," סיפרו, "אספנו בקושי מניין לאזכרה והחלטנו לפעול ולשנות זאת. אבשלום נרצח בחולות רפיח בגיל צעיר, לא היו לו ילדים, ובעצם כבר שנים איש לא אמר קדיש על קברו".

בשנה שאחר כך כבר היו שם כמה עשרות אנשים, שאת כולם הן עצמן הביאו. השבוע, ביום השנה ה-96 לרצח פיינברג, היו שם כ-100 בני אדם. זו עדיין לא יוזמת הנצחה ממלכתית ורשמית, אבל היא הולכת והופכת למסורת.

פיינברג, יש לומר, לא היה דתי. אביו אפילו שלח אותו בילדותו ל"כותאב", מוסד לימוד לילדים מוסלמים, שם למד ערבית וקוראן. אבל לקברו עולים כעת מדי שנה בעיקר חובשי כיפות סרוגות. בנאומים הם מדברים שם על "רוח אבשלום", על ציונות, הליכה נגד הזרם, אהבת הארץ. כל שנה גם מסתכלים הנוכחים על עץ הדקל שליד הקבר, שמאחוריו סיפור יוצא דופן: אבשלום נשא עימו בכיסו תמרים. אחרי שנרצח, עץ הדקל צמח מעל קברו. כך, כעבור שנים, גילו היכן טמונה גופתו. לימים, ניטע אותו דקל ליד קברו.

3.

יום חמישי בבוקר, העיר ביתר עילית. כ-1,000 ילדים יוצאים לבית הספר בתחושת התרגשות מיוחדת. המבחן המסכם על מידות ודרך ארץ ייערך היום. "דרך ארץ קדמה לתורה", הכריזה הכותרת בפרסומים הרשמיים של ארגון התרבות החרדי "דגל ירושלים", שהופצו בבני ברק, ירושלים, ביתר עילית ועוד. ואם דרך ארץ אכן קדמה לתורה, הרי שבשנות הילדות – עוד לפני הצלילה לעולם התורה – יש להשקיע כמה שיותר בטיפוח מידות טובות והנהגות ישרות. זה הרציונל למבצע השנתי הזה שסחף בחודשים האחרונים אלפי ילדים חרדים. "יותר קל ללמוד דף גמרא קשה מאשר להתגבר על עצמנו ולשנות מידה רעה אחת", נכתב באחת מחוברות ההכנה שחולקו לאותם תינוקות של בית רבן. חשובי הרבנים פגשו אותם כדי לחזק את הלימוד הזה, וגם אחרי שעות הלימודים נפתחו חוגי ערב עבור הצעירים, לקראת המבחן המסכם.

גם במקרה הזה קל להתבלבל מהדימוי התקשורתי של החרדים, מהפער בין הכותרות החדשותיות עליהם לבין מה שהם עוסקים בו באמת ברוב הזמן.

בתום המבחן שלחו לי המארגנים את עותק הבחינה של כיתה ד'. לא הצטיינתי. ילדים בני תשע התבקשו להפגין שם שליטה במאות מקורות שעוסקים בשנאה, קנאה, תחרות, מעשים טובים, הכנסת אורחים, נתינת צדקה, אמירת אמת, ביקור חולים, נדיבות, ענווה וכבוד הבריות. הם נדרשו להשיב מהו היחס הנכון לזקנים בחברה, מה חשיבות הכסף, מהו כבוד התורה, איך להימנע מרכילות ולשון הרע, כמה חשובה רדיפת השלום ומדוע להימנע מחוצפה ולכבד את ההורים והאחים.

בחוברת שחולקה להם בסיום הפרויקט נכתב כך: "ילדים חביבים ויקרים, המבחן האמיתי אינו המבחן הזה. המבחן האמיתי מחכה לכם בחיים: לשלב מידות טובות באורחות חיינו. זוהי התכלית. לתרגם לשפת המעשה את כל מה שלמדנו".

4.

וכשמסתכלים בפרשת השבוע, פרשת "בוא", מגלים עד כמה בני הנוער הם עניין חשוב ביציאת מצרים. עד כמה אי אפשר בלעדיהם כשמניעים מהלך גדול של יציאה מעבדות לחירות. פרעה מסכים השבוע שמשה רבנו עצמו ייצא ממצרים, יחד עם עוד גברים מבוגרים. משה דוחה את הרעיון לחלוטין. "מי ומי ההולכים?", שואל פרעה, ומשה עונה וקובע עיקרון ברור: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו". כלומר, אנחנו לא קסטה סגורה של גברים. בני הנוער יבואו איתנו, גם הבנים וגם הבנות. הרבי מלובביץ' הסביר זאת בפשטות: "הליכת הגברים לבדם היא שיטת פרעה. אך שיטת משה, והיא שיטתנו בכל דור ודור, כוללת את נערינו, זקנינו, בנינו ובנותינו. כולם צריכים לצאת ממצרים ולקבל את התורה".