מיתרי השיר ומיתרי הקול, הנעימות והמילים, והחיוך הביישני והישראליות שזרמה באבריו ובקולו. כל אלו הפכהו לדמות מוערכת בקרב הישראלים ובמיוחד בקרב הדור שהיה ואיננו עוד. אבל כאשר הם ליוו אותו בדרכו האחרונה התפלאת לשמוע כי מכל העריכו בו את הצניעות, את הנתינה לזולת ואת הפשטות. ואתה תוהה לרגע ושואל מי האנשים שמספידים אותו בכיכר? מי הם אלה שבחרו לעטר אותו בכתרים של מידות ואצילות במקום במילים שמאפיינות את המגזר ואת שיחו?
ואין לך מנוס אלא להודות כי האיש הזה אכן שונה היה עד למאוד. ואם אתה מתבונן ורואה בין מלוויו חרדים דתיים וחילוניים וכולם דומעים התחושה רק מתחזקת בתוכך. שלא לדבר כאשר נצבות מולך בנותיו הצדקניות וכל שש עשרה נכדיו וניניו. אז מזדחלת אותה נימה דקה אך בהירה עד למאוד היה האיש הזה איש מיוחד איש מורם . איש אחד ויחיד ששילב בחייו ובבתים שבנה תכונות נדירות למדי שהפכוהו אהוב על כולם נערץ ונכבד ולאו דווקא בשל זמרתו כי אם בשל שירת חייו. ודווקא את ניגונו האחרון שרו כל מלוויו שעה שבחרו להספיד יותר מכל את צניעותו.
את אריק הכרתי כחצי שכן בשכונת סורוצקין שם התגוררה אלונה רעייתו לשעבר ושתי בנותיו שירי ויסמין. הם התגוררו בבניין מולי בקומה האחרונה, ואריק היה מידי פעם קופץ לבקר. אני זוכרת את התנועה שלו כשהיה נכנס למעוז החרדים מגיע לבניין ופותח את דלת הזכוכית העבה. גבוה ותמיר אך מרכין ראשו בבושה ומשתחל פנימה כאורח לא קרוא. לעיתים ראיתי אותו במרפסת הקטנה מרעיף אהבה על בתו הקטנה יסמין או מנהל שיח עם אלונה.
כמה חום ואהבה הקרין בשעות האלה. במרווח של בניין אבן ברזל ושמיים התגורר חברו הטוב ומחותנו לימים - הרב אורי זוהר. ילדיו של אורי מגיל העשרה ועד גיל שנה, בימים ההם, היו חלק בלתי נפרד מנוף השכונה. חרדים לכל דבר ועניין, מתוקים עד בל די, ועצמאים באופן מדהים. משום מה אני תמיד נזכרת בקטנטנים שידעו לחצות כביש (ומי שמכיר את סורצקין יודע עד כמה מסוכן היה הכביש ההוא) באופן מעורר התפעלות. ובגדולים שחן יהודי היה נסוך על פניהם, ובבתו אחינועם האצילית.
בסמוך מצד אחר התגורר הצייר איקה ישראלי ועוד כמה כוכבים מהבוהמה החילונית של אז שחזרו בתשובה ובחרו מתוך אומץ בלתי רגיל לגור בשכונה. אך האמת שאז (בניגוד למה שאומרים שקורה היום) כולנו אהבנו אותם והערצנו אותם עד מאוד הם לא היו נטע זר חלילה אלא ידידים שווים אך מוערכים עד מאוד. כולם ללא יוצא מן הכלל היו חבורה נערצת בתוכנו "הדוסים" מבטן ומלידה.
זכיתי במשך כמה שנים לעמוד לצידה של אלונה בתפילות הימים הנוראים, בעזרת הנשים של ישיבת "תורה אור". אני חושבת שמכל שלמדתי בבית הוריי ובבית הספר למדתי ממנה מה זאת תפילה. היא נהגה לעמוד מתחילת התפילה ועד סופה. מעולם לא ראיתיה יושבת. ובכל זמן התפילה היו עיניה היפות והטהורות זולגות דמעות. ברוב הזמן לא ראיתיה מלחשת את מילות התפילה אלא מספיגה אותן אחת לאחת בדמעותיה. היא הייתה ותישאר כך בעיניי תמיד, בת המתחטא לפני אביה. בכל ישותה כל כוליותה אמרה תפילה וסליחה. ואני ילדה, עומדת הייתי לצידה ומביטה בה חרש מלאת התפעלות. היום אני יודעת שלאלונה חלק גדול בדמעותיי באותן התפילות ממש.
ומכל מילות ההספד התחברתי למה שאמר הרב אורי זוהר "היית אנוס, היית סגור, לא חיית במציאות הרעה והנוראה שאנו חיים בתוכה. לא הבנת את הרוע, לא יכולת להבין אותו." הרב אורי לא אמר מילים אלו כהפרזה או לרצות אי מי. מול קבר פתוח אדם כאורי לא ישקר ולא יגזים, זאת הייתה האמת. האיש היה חילוני גמור בהנהגותיו אבל צדיק בהליכותיו ובמידותיו. ומה שיכול להוכיח יותר מכל את החציון המדהים הזה זה המשפחות שהוא הקים - אחת חילונית אחת חרדית אך שתיהן מושתתות על צניעות ואצילות אמיתית. שתיהן מלומדות בנתינה לשם נתינה ושתיהן בורחות מאור זרקורים. אם בנו החילוני הכריע שהלוויתו של אביו תהיה על פי ההלכה, בלי תקשורת, בלי כותרות, כי זה מה שיהיה לו הכי טוב. זה רק מוכיח שאביו הוריש לו ערכי אמת ופשטות ובריחה מכבוד.
הקול הרך היה כנראה ביטוי למשהו פנימי ועמוק. רכות שדחפה אותו אל מאחורי הפרגוד. עם כל כישוריו ובניגוד לכל הברנז'ה הישראלית הוא העדיף את הבית, את הספרים הישנים ואת הפשטות שאפיינה את כל חייו. אורות הבמה הכאיבו לו פיזית ונפשית. חבריו מעידים שכדי לעלות ולהופיע הם היו דוחפים לו מנת אלכוהול. הוא לא אהב את הפרהסיה, מטבעו היה ביישן מאוד וכל דבר שהביא אותו לקדמת הבמה הכביד עליו מאוד. עם הזמן כדי שיסכים להופיע נזקק למנת אלכוהול גדולה מאוד ואז חדל מלהופיע. כאשר בשרו לו שזכה בפרס יוקרתי (בעל ערך כספי גדול) סרב לקבלו. כאשר חברו הטוב מוני מושונוב ניסה להבין למה? "והרי אתה מבין שפרסים הם חלק מהעניין?" שאל בכאב. "בטח", אמר אריק, "זה חשוב וחיוני ואני בעד שיתנו פרסים."
"אז למה אתה לא לוקח?" שאל מושונוב בתמיהה. "אני", השיב אריק , "אני מתבייש!" זה היה אריק. איש ביישן, צנוע ונעים הליכות. בנותיו שירי ויסמין מעידות כי מעולם לא דיבר לשון הרע על אף אחד. גם מי שהעיתונים חרצו את גורלו לשבט ולדיראון עולם. היה מסנגר עליו ואומר מי יודע אם זה האמת כל מה שאומרים עליו.
במשך השנים למרות ביישנותו הטבעית היה מתקשר מיוזמתו לכל מיני אנשים שהיו במצוקה חברתית או כלכלית, הוא הזדהה כאריק איינשטיין וביקש להרעיף עליהם מילות חיזוק. אם זה כדי לעזור לאחרים - הוא יודע להתגבר על ביישנותו הטבעית ולנצל את כוחו והשפעתו כדי לחזק אנשים. בכל השיח שלו היה מדבר בהתפעלות על אנשים בעלי חסד. בשבילו זה היה פסגת האנושיות להיטיב עם הזולת. מושא להערצה ונושא ששווה שיחה. אם לא, אז העדיף לשתות תה בלימון ולשבת בחיק המשפחה בשקט. הוא בחר להתגורר בדירתו הפשוטה ברחוב חובבי ציון רחוק מאור הזרקורים, מסרב לארוחת צהריים עם נשיא המדינה שמעון פרס. שמפציר ואומר: "אריק אני יודע שאתה מעדיף את הבית אבל היום ביום הולדתך השבעים בוא, תצא תבוא לארוחת צהריים אתנו. מותר פעם אחת בשבעים שנה." ואריק מתנצל ומודה שזו הזמנה חשובה ושלא צריך לסרב לה אבל הוא ממש מבקש להישאר בבית. והוא נשאר...
דומני כי הליכותיו אלו מחייבים אף אותנו, החרדים מבטן ומלידה, שבשנים האחרונות אבדנו את הפשטות במידה כזו ואחרת. שאורות הבמה והפרסום מושכים אותנו ואת נציגינו ומטעים אותנו כאילו יש בהם ממש. והאיש הזה שזכה בכל זה - בכישרון גדול, בחל בהם מתוך עדנת הנפש היהודית שנשתמרה בתוכו, טהורה כבעת היווצרה. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.