"אבא, השתלטנו על בית בכפר עוין"

ביום שישי האחרון, אני מתקשר, מקווה שהחייל יענה, יתכן שהוא בדיוק באמצע "יזומות" [פעולות מבצעיות בתוך כפרים ערבים עוינים], אכן, הטלפון צלצל ארוכות, בסוף ענה, מה שלומך מותק? שאלתי. הוא לחש במין שקט מקפיא כזה, אבא ברוך השם הכול טוב, רק פשוט בליל שישי, השתלטנו החיילים שלי ואני, על בית בכפר ערבי, הוא מדבר, אני מרגיש את קצב פעימות הלב שלי עולה, אבא אין לך מה לדאוג, החיילים שלי ישנים, ואנחנו במשמרות מאבטחים את הבית, זה כפר עוין, אבל לא רציני. היות שהעבר הצבאי שלי, לא קרבי במיוחד, בראש רצו לי סרטים, ידויי אבנים, אללה אכבר, יריות, גלעד שליט.

השיחה הסתיימה, לחשתי לו את הפסוק, "הינה לא ינום ולא ישן שומר ישראל", תודה אבא, אוהב אותך, אמר וניתק. נשארתי ישוב על הכורסא בסלון, מבלי יכולת לזוז, התחלתי להרהר, מביט בנרות שבת שעדיין לא דלקו, המחשבות הפליגו להן הרחק ממני, אני מנסה להבין, איך, מה נקרא אצלו, השתלטות על בית בכפר ערבי עוין, הוא נידב לי משפט קצר, שבטח היה מאחוריו, תכנון, אומץ לב, והמון סייעתא דשמיא.

הילד הזה שעד לא מזמן, עוד העברתי אותו את הכביש, הכנתי לו בבוקר לבית הספר, סנדביץ' עם שוקולד, לוחש לי באוזן, בטון של מפקד אחראי, השתלטנו! מה קורה לי, הזמן רץ לי מהר מידי, ילדי מתבגרים, אני עוד יותר, ברקע אני שומע את הבכי של הנכד, מאחד החדרים, העיניים שלי נרטבות, ליבי מתמלא געגועים לחייל שלי, אתה כאן חסר לי.

לא, אסור לי להראות את סערת רוחי, בפני ילדי, בפני זוגתי, אסור לי להדאיג אותה, היא לא תעמוד בזה, היא עדיין לא הדליקה נרות, היא תרשה לעצמה לחייג אליו, ולבקש הבהרות, איפה אתה, מתי יוצאים מהכפר, כן, אין כמו דאגה של אימא יהודיה, תשאלו את אימא שלי, הסבתא של הלוחש מהכפר העוין, אבל לא עוין רציני, יש דבר כזה?.

במוצ"ש רצתי לטלפון, חייגתי אליו, צלצול ועוד צלצול, השניות האלה דמו לנצח, התארך לו הרגע, הוא עונה, אני מתפרץ לשיחה, אתה בסדר, אתה בכפר ההוא, הלא רציני, והוא בקול רגוע משלי, עם טון שיותר נמוך מים המלח, אבא, הכול ברוך השם בסדר, יצאנו מהכפר, לקחנו איתנו כמה למזכרת, השארנו שם שקט.

תגיד, הוא שואל עונה כזה, נכון שלא סיפרת לאימא, ידעתי, אבא, זה מה שדאגתי כל השבת, דמיינתי אותה מדליקה נרות שבת, ואותך שר שלום עליכם מלאכי השלום, מלאכי עליון, הם אלו שגם שמרו עלי.