היום הזה, איבדתי את אמוני בממשלת ישראל בצורה סופית, איבדתי את האמון באלו שהצבעתי עבורם. וגם הבנתי, שאם אני מחפש ערכים - אני כנראה בכיוון הלא נכון, הבנתי גם, שאני חייב להישאר בתוך החברה שלי ולהיות מסוגר, ולא להשאיר פרצה קטנה עבור מישהו אחר בכדי שינצל אותה ויפגע בי.
לבנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, יש כבלי ברזל אשר מנחים אותו צעד אחר צעד בפוליטיקה, כמובן בסיוע השמאל וממשלת ארה"ב בראשות אובמה.
אם אתם רוצים לדעת מי מנהל את המדינה, תסתכלו על המעשים שהרוצחים הנתעבים האלו עשו. קשה לי להאמין שאני צריך להתבייש באדם מהעם שלי שמוכן לאפשר לרוצחים לחזור לרחובות ולרצוח עוד יהודים, לחזור שוב לבתי הכלא - וחוזר חלילה.
אנחנו בהלם? בשוק?, נראה לי שאנחנו דווקא באפתיה, ראיתי הבוקר אולי 40 איש מפגינים מול משרד ראש הממשלה כנגד שחרור האסירים. והאמת? התביישתי. אפילו מחאת הקוטג' הוציאה יותר אנשים מהבתים, משהו השתבש קשות בחברה הישראלית.
מצד שני, ראיתי שם בהפגנה מספר מפגינים חרדים, וזה חימם לי את הלב, הם לא פחדו לעמוד שם ולזעוק את דמי אחיהם, הם לא פחדו לתת גב לאחיהם.
היו שם קומץ של מפגינים חילונים, אבל למה רק קומץ? תגידו אתם אמיתיים? ההחלטות האלו ישפיעו גם עליכם פיזית, אתם מבינים? *פיזית*. להיכן נעלם האידאליזם?, נהייתם עם שחוטף כאפות ורוצה להמשיך ולהמשיך ולהמשיך?.
ובדיוק כאן, אני מביט בקנאה ספוגה בגאווה בחברה החרדית, חברה שלא מוכנה שיכופפו אותה, הגיע הזמן שנלמד מהם, שנתחיל להבין שכאשר אנחנו מאוחדים בדעותינו אנחנו חזקים ובטוחים יותר. וזה מתחיל בכל אחד ואחד מאיתנו