יורים עלינו

יום שישי, השעה 13:29 בצהריים, כמה שעות לפני פרוס שבת המלכה, הרמקולים מרעידים את תושבי העיר בני ברק, האזעקה מוציאה אותם משלוותם. הבום נשמע היטב בכל חלקי העיר, למרות היירוט והנפילה אי שם באזור תל אביב.

זהו, אין יותר תושבי הדרום, אין יותר ישובי עוטף עזה. יש את תושבי מדינת ישראל. פתאום כולם נכנסים לאותה סירה.

אנחנו יוצאים מהמרכז, אל כיון דרום הארץ.

העדכונים שאנו מקבלים כל הדרך, רק מעצימים את תחושות הפחד. כל כמה דקות הקריין מודיע על נפילה באזור אחר בדרום.

הכבישים שוממים. רכבים ממעטים לנסוע בהם. פה ושם אנחנו רואים רכב, או משאית שסוחבת מעליה טנק בדרך לכיוון רצועת עזה. מפחיד.

שלחתי ארבעה עובדים לבית

מיכל קמה כל בוקר מוקדם. היא מתארגנת ויוצאת מביתה שבאשקלון, ונוסעת לכיוון העיר שדרות, שם היא מנהלת את מאפיית 'משי הורן'.

פגשתי אותה בראשון האחרון, בפתח המאפייה בשדרות. החאמס לא מוותר לתושבים במקום, ממטיר עליהם רקטות בזה אחר זה. ורק היא עומדת בפתח המאפייה, מחכה לקונים. והם לא באים. מעדיפים להישאר בבתיהם, שם יותר בטוח במקצת.

"אני כל בוקר נוסעת עם רגל על הגז, אבל עם יד על הלב", היא מספרת לי, "הפחד הזה שעוד רגע יבוא טיל פשוט מכרסם מבפנים".

אין לה קונים, המאפיה ריקה לגמרי. כמו שאר כל החנויות באזור. "ביום שישי היה כאן בית קברות, אף אחד לא נכנס לחנות. בקושי כמה קונים. וביום שישי זה השיא שלנו". בלית ברירה, היא נאלצת לשלוח ארבעה עובדים לבית. רק עובד אחד נשאר במקום, מוציא את הלחמניות מהתנור, מסדר אותם במדפים. בתקווה שתושבי העיר יצאו לקנות אותם. אחרת הם יישארו על המדפים, ויזרקו.

"אל תפחד, זה צה"ל"

אנחנו קונים ממנה כמה דברי מאפה, מחזקים אותה. במקום מתנוססת תעודת כשרות מהודרת. כשר בהשגחת בד"צ בית יוסף.

המקום כאן מוגן, אני שואל אותה. היא מצביעה לי על כל האזור הקדמי של החנות. "כאן זה מסוכן", היא קובעת, "כשיש אזעקה אנחנו בורחים בפנים".

כשאני בא לצאת מהמאפיה, אני שומע רעש אדיר של נפילה. אזעקת צבע אדום לא הייתה לפני כן. אני בא לברוח לעבר החדר הפנימי במאפייה. בדיוק נכנס קליינט למקום. "מה אתה מפחד, זה לא החמאס, זה צה"ל, הוא מכה בהם בחזרה עכשיו בעזה כמו שצריך".

אם הייתי רעב מלפני כמה דקות, מרוב פחד, הרעב ממני והלאה.

אנחנו נכנסים לרכב, יוצאים מהעיר, ועולים אל הגבעה המשקיפה אל העיר עזה. התושבים מכנים אותה "גבעת התקשורת". כל כלי התקשורת כאן, רובם כתבים זרים.

העשן מתיימר למולנו. בדיוק הרגע צה"ל הפגיז מטרות נוספות בעזה. זה עניין של דקות עד שהחמאס ישלח שוב רקטה לעבר שדרות.

משתטחים על המדרכה בקרית מלאכי

בדרך חזור לכיוון אשדוד, ירי הרקטות מתגבר לעבר האזור שם. נכון לשעת כתיבת שורות אלו, זהו המטח הגדול ביותר שנורה בזמן כה קצר לעבר אזור העיר אשדוד.

צמוד לקריית מלאכי, נשמעת אזעקה. אנחנו יוצאים מהרכב, משתטחים על המדרכה. הידיים מגינות על הראש, ומחכים לנפילה. לאחר שניות ספורות, הדי הנפילה פשוט חודרות לאוזניים בעצמה כה חזקה.

לאחר כמה רגעים, אני קם, וממשיך הלאה לכיוון העיר אשדוד.

בדרך אני עושה טלפונים לכמה חברים שגרים בעיר, אולי נעצור אצלם לכוס קפה. מסתבר שכולם ברחו מהעיר. אחד לעמנואל, השני לבית שאן, והשלישי מעדיף את בני ברק, למרות שהפג'רים מגיעים גם לטווח העיר.

אנחנו נכנסים לאשדוד, מגיעים לשטח היירוט של כיפת הברזל.

הטרקטורון והשוקולדים

בשטח היירוט, כלי התקשורת מחכים כבר לתעד את רגעי היירוט בין הטיל של כיפת ברזל, לגראדים של החמאס.

החיילים עומדים מתוחים קצת, סמוך לעמדות שלהם. חלקם משגיחים שאזרחים סקרנים לא יכנסו לשטח המסוכן.

תושב אשדוד מגיע עם שקיות בידו, בפנים מבצבצים כמה בקבוקי שתייה, והרבה שוקולדים. הוא צועק לעבר החיילים שיבואו לקחת את הממתקים. החיילים עסוקים בתדרוך.

אחרי כמה דקות, הוא חוזר עם החבר שלו, שניהם נוסעים על טרקטורון. נכנסים בשקט לאזור. הוא לא מוותר, ורוצה למסור לחיילים את הממתקים והשתייה ביד.

הש.ג. קופץ מיד לכיוונו, עוד שני חיילים רצים לעבר הטרקטורון. כמעט והקפיץ את כל המתחם הצבאי במקום.

הוא מושיט להם את השקית. הם מודים לו. מבקשים ממנו בעדינות שבפעם הבאה לא יכנס ללא רשות.

אך השקט במקום לא נמשך לעבר הרבה זמן.

תוך דקות ספורות, מגיעים למקום שיירה של רכבים, על פניו הם נראים מתושבי המקום. הם יוצאים מהרכבים, ופשוט מוציאים איתם כמויות מטורפות של אוכל, שתייה, ממתקים ומה לא. "קחו אחים שלנו", הם רצים אליהם ומביאים להם את ערמות האוכל.

אפילו ספר בא איתם. "יש כאן חיילים שרוצים להסתפר?", צועק שם מישהו. הם עונים בשלילה.

הטיל חיסל את הגראד

אז, נשמעת האזעקה.

התושבים, ששכחו כנראה מהוראות פיקוד העורף, לא משתטחים על הקרקע. החיילים לעומתם, מזנקים תוך שניות, נשכבים לארץ. אחד החיילים זורק להם במהירות קסדות, הם חובשים אותם, מתכוננים לנפילה.

כיפת הברזל משגרת טיל לעבר הגראד, הרעש מחריש אוזניים, אנחנו שוכבים על הקרקע, נזהרים לא להידקר מהקוצים, ובעין אחת מביטים לשמים. היירוט הצליח. הטיל חיסל את הגראד.

כולם מוחאים כפיים.

התושבים רצים לעבר החיילים, נכנסים לשטח הסגור, ופוצחים איתם בריקודים. החיילים נבוכים קצת, אך נראים מעודדים מאוד מהמחווה. "אל תירא ישראל, אל תירא", הם שואגים. מעיפים ממתקים לעבר החיילים. מחבקים אותם.

בחור חילוני מוזג כוס קולה, מחפש לשים משהו על הראש שלו כדי שיוכל לברך, בסוף הוא לוקח את דגל ישראל מהחבר שלו, שם אותו על הראש, וצועק בקול: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, ש-ה-כ-ל נהיה בדברו". 150 איש צועקים אמן. כולם מתרגשים. גם צלמי התקשורת הזרה מהנהנים בראש בהתפעלות. מתעדים את התמונות, ומשדרים לכל העולם.

הטיל נדבק לזפת ולא התפוצץ

משם אנחנו ממשיכים לעבר השכונות החרדיות באשדוד.

המוני סקרנים מתגודדים סמוך לשטיבל המרכזי, הכביש נחסם לתנועה.

טיל שנפל על בניין ברובע החרדי בשבת האחרונה - לא התפוצץ, ורק היום בעל הדירה גילה שמעל גג הבניין שוכב לו טיל, עם חומר נפץ מסוכן.

כוחות הביטחון זורמים למקום, כוחות הכיבוי וההצלה של אשדוד הרימו מנוף לעבר הבניין, בכדי לחלץ את הטיל. מרוב עוצמת החום, הטיל נדבק לזפת. אי אפשר להוציא אותו. הם חוששים שהוא יתפוצץ להם בידיים.

שוטרים מבריחים את כל הסקרנים מהאזור, ברדיוס של מאה מטר לערך. כל תושבי הבניינים הסמוכים מפונים, וחבלני המשטרה מנסים לחלץ את הטיל. שקי חול מועלים בזה אחר זה לגג, בניסיון להחליש את עוצמת הפגיעה, במקרה והטיל יתפוצץ.

לאחר מאמצי כוחות הביטחון, הם מצליחים להוציא את הטיל מהמקום, ללא נזק כלשהוא.

חוזרים למרכז, לטילי הפג'ר

לאחר יום ארוך בקו בטווח האש, כשרקטות עפים מעל ראשנו, וההדף מרעיד את הגוף, חזרנו למרכז הארץ.

שעה לאחר מכן, החמאס כנראה עוקב אחרינו, שולח לנו פג'רים נוספים לגוש דן. כיפת ברזל מצליחה ליירט אותם בהצלחה. השכנים כבר מבוהלים, מדביקים את חלונות הזכוכית בדבק סלוטייפ, מפחדים שמההדף הזכוכיות יתנפצו.

ורק אנחנו, שהיינו שם יום תמיד, ורעדנו, יודעים להעריך את תושבי הדרום, על החיים הלא פשוטים שהם עברו במשך השנים האחרונות בכלל, ובימים הללו בפרט.

לא נעים לברוח כל כמה דקות לממ"ד או למקלט, לא כיף לגלות שהבית שלך נהרס ע"י טיל, ושרק ברגע האחרון ניצלת בנס. אפרופו נס, תשאלו את תשובי הדרום, הם יספרו לכם כמה ניסים היו כאן.