שלושה חודשים וחצי מאז התאונה הקשה בטבריה, בה נספו למוות שמונת בני משפחתה, הילדה רחלי אטיאס מתחילה להתרגל לחיים החדשים שלה, בבית הדודה בצפת שאימצה אותה מיד לאחר התאונה.
כעת, לראשונה מאז האסון, בני המשפחה העניקו ראיון ראשון ל'ישראל היום', במהלכו הם מספרים על ההתמודדות היומיומית עם הגעגועים והכאב ועל הניסיון לאפשר לרחלי ילדות נורמלית ככל האפשר.
להלן קטעים מהכתבה מתוך 'ישראל היום':
על השולחן הסמוך תמונת המשפחה הקודמת, אבא ואמא, שני אחים וארבע אחיות שלא ישובו. החיים והמוות מתערבלים. היא משחקת בבובות, כמו כל ילדה בכיתה ב', אבל מדברת הרבה על תחיית המתים, על געגוע למשפחה שנמחקה. "אני צריכה את התמונות כדי לזכור", אמרה ל"ישראל היום" כשהיא מדפדפת בתמונות, "אבל אם אני עוצמת עיניים חזק, אני עדיין יכולה לראות אותם".
בעוד כחודש וחצי תחגוג את יום ההולדת השמיני שלה. היא ממשיכה ללמוד באותו בית ספר במירון שבו למדה בשנה שעברה. בשבועות האחרונים התחילה לכתוב את הסיפור שלה, בהנחיית אנשי מקצוע המלווים את המשפחה. "אנחנו עושים את זה טיפין-טיפין, שלא להעמיס עליה", אומרת אסתר, "היא בחרה את הכותרת לסיפור, והשם שנתנה הוא 'הנס שקרה לי'. זו הדרך שבה היא רואה את הדברים, וזה נותן כוח לכולם. בשבילה אנחנו חייבים להתחזק ולהתרומם".
ב-22 במאי, ערב ראש חודש סיוון, שבו בני המשפחה מחנוכת בית כנסת במגדל העמק. מסיבה שאינה ידועה, איבד האב את השליטה במכונית. בירידה מצומת פוריה למרכז העיר טבריה הידרדרה המכונית אל התהום שלמרגלות הכביש, התהפכה ועלתה באש.
רחלי, שיצאה כמעט ללא פגע, סיפרה לאסתר ולרונן את כל שזכרה: שאבא לא הצליח לעצור, והתקשר לבקש עזרה. שבמכונית היו הרבה צעקות. שהם קראו יחד תהלים. אסתר: "אחד הדברים הראשונים שהיא שאלה היו אם כולם מתו. היא ראתה הכל, ידעה בדיוק מה קרה. כשהאוטו היה הפוך היא קראה לאמא, לאבא, לאחים שלה, ואף אחד לא ענה".
"ישבתי במושב האמצעי של המכונית", סיפרה רחלי השבוע ל"ישראל היום", "נועה ותאיר ישבו מצד אחד שלי, אביה ישבה מהצד השני, ואני באמצע. ראיתי אותם כאילו ישנים, אבל הם כבר נפטרו".
אסתר ורונן מספרים: "אנחנו משתדלים לשמור על רצף בין הזיכרונות מהבית הקודם לבין החיים כאן. הם נמצאים איתנו כל הזמן. לפעמים היא אומרת שנמאס לה לחכות ושואלת מתי הם כבר יבואו. רב גדול אמר שמאז ימי בראשית לא היה נס כמו נס ההצלה של רחלי". את השאלות הקשות לגבי האובדן העצום הם רואים כמבחן: "זה מעבר לטבע האנושי. הלוויה של הורים ושישה ילדים זה לא טבעי, וגם ילדה שיצאה מתאונה כזו בלי פגע זה לא טבעי".