שלום זה מילה שאנחנו יודעים שזה השם של ה'", פותח יוסי לנדו בשיחה לכיכר השבת, "אנחנו בשטח יום יום, לפעמים נשארים לישון. תחת אש. לפעמים מגיעים הביתה, אבל זה לא נקרא. אין לך כוח לדבר עם הילדים והאישה, וכמובן לספר אסור".
אתה מצליח לעשות נתק רגשי בין כאן לבית?
"לא. מזה שלושים ושלוש שנה, חשבנו שראינו את הגרוע מכל - אבל לזה לא חשבנו ולא הכינו אותנו. מתפללים שנצא בריאים ובעיקר נורמלים, בנפש".
עשרות שנים, אין ספור פיגועים וזירות קשות, מה היה כאן דעאש, נאצים, ששבר אותך כל כך?
"ההתעללות שהתעללו גם בחיים וגם ב'לא בחיים', בנרצחים. זה מעבר לכל מחשבה, לכל תפיסה שאדם עלי אדמות יכול לחשוב.
"לא כדאי שהמאזינים יהיו חשופים למה שראינו. יש לנו מתנדבים שהם פוגעי נפש".
מקבלים את הטיפול הנכון?
"כן. אבל אני עדיין לא מוכן. יש לנו הבטחה על גבי הנרצחים עם הצוות שלא נשאיר אף אחד שלא יקבל את הטיפול הראוי לו, הכבוד הראוי לו".
מנסה לדמיין מה ראיתם בבתים, איך אפשר, אני נכנסתי אחרי שזיכיתם את השטח, אתה רואה משפחה שלימה שנטבחה ונשרפה, איך מתמודדים באותם שניות?
"אני חושב על זה כל הזמן ולא יודע אם זה בא כי אני משוגע קצת או השתבש לי משהו, אבל לא השתבש לי כי אני שומע ממתנדבים אחרים. הגופות מדברים אלינו, הם סיפרו לנו את הסיפורים. הרגשנו את זה שנכנסו לבתים, יכולנו לתאר מה שקרה כאילו הם בחיים. במותם ציוו לנו את החיים, שנספר ונגיב למה שהם עברו. חשבתי שזה רק אני - מסתבר שכולם אומרים את אותו דבר".
בתוך הקיבוץ הכל שקט, רק לדמיין מה קרה כאן לפני 25 ימים.
"שלווה. חג. בכפר עזה ראיתי את השולחן ערוך עם חלון וכוס לקידוש. נופל לי אסימון שלא אכלתי סעודת חג. הרגשתי איך זה יכול להיות, המקומות הכי יפים - עזוב דעות על רחוקים וקרובים - אתה רואה את השלווה ופתאום דם וריח של גופות. מרגישים את המוות בידיים.
"אתה שואל אותי", אומר לדנו בדמעות, "אני לא יודע איך ממשיכים. לא יודע. זה טוב שיש לנו בארגון שמביאים לנו ערבים עם קצת שירה ושחרור, אבל עדיין, זה מעל מה ששכל אנושי יכול להכיל.
נותר לנו רק להגיד תודה רבה, תהיו חזקים.
לנדו המשיך ואמר כי אומנם אין לו ילדים קטנים בבית אבל יש לו את הנכדים וכי יש בו פחד ללטף את נכדיו בעקבות המראות שראה. בהמשך הוסכם על הצורך המיידי של צירוף הארגון להיות כארגון לאומי.
לסיום לנדו בירך את כהן לאחדות בעם ישראל. את הריאיון חתמו השניים בחיבוק אמיץ